רוח חיים נושבת מצפון מערב
יאן מלניקוב 8 באוקטובר 2018
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
עם קצת פחות מעשר דקות לסיום המשחק, שון מקוויי נאלץ לקחת את פסק הזמן השלישי שלו ולהישאר ללא פסקי זמן בכניסה לשלבי ההכרעה של המשחק. רבים אוהבים לזלזל ביכולת של השחקן ה-12 להוציא יריבות מאיזון, ואכן ההשפעה שלהם אינה משנת משחק – בכל זאת, הסיהוקס הפסידו – אך משמעותית מספיק כדי להשפיע על מספר משחקים.
כבר שנים שלא דיברנו על הרעש בסיאטל והשפעתו על קבוצת החוץ. ובכן, זה כי כבר שנים, הבית של סיאטל כבר לא כל כך מאיים, וקבוצות טובות וגם פחות טובות מגיעות אליו ומנצחות בלי שום בעיה. אך המשחק הזה, למרות שלא הביא את הניצחון, יצר הד שעשוי להיות מורגש במהלך כל העונה.
יש לי הרבה טענות לפיט קארול. אני לא מסכים בכלל עם הפילוסופיה ההתקפית שלו, אני חושב שהיא מיושנת באופן מיוחד ומבזבזת את השחקן הכי טוב בתולדות המועדון. ניהול המשחק והשעון שלו בעייתי במקרה הטוב. מהלכי הפרונט אופיס בהם הוא מעורב היו, ברובם, נוראיים. אבל יש דבר אחד בו המאמן המבוגר ביותר בליגה הוא גם הטוב ביותר בליגה.
הסיהוקס של פיט קארול הם קבוצה שלא מוותרת לעולם. נכון, חוסן מנטלי זה הרבה יותר מזה (ולראיה הפנלטיז שהכריעו את המשחק). אבל קארול הוא עדיין מוטיבטור ענק, הוא עדיין מצליח להביא את הקבוצה, מבחינה מנטלית, לרמות אחרות לגמרי. ועם הקרב העיקש שנתנו הסיהוקס לאחת מהקבוצות היותר מפחידות של העשור, קארול לא הפיח חיים רק בקבוצה. הוא הפיח חיים חדשים באצטדיון, בקהל, ובעיר. תחושת 2012 באמת נמצאת באוויר?
– המשחק הזה חשף את המעלות ובאותה נשימה את הבעיות, או יותר נכון הבעיה הגדולה של הסיהוקס, מבחינה התקפית. קו ההתקפה שלהם הרבה יותר טוב משנה שעברה (לטום קייבל שלום ושלא יבוא לי בחלום) ולא עומד בדרכה של תוכנית משחק שכוללת ריצה, והרבה ריצה. הבעיה? הסיהוקס לא מסוגלים פשוט לרדת לדרופ ולמסור. שוטנהיימר הוא עדיין אחד מהגרועים בליגה בכל הנוגע למשחק המסירה, בין אם בעיצוב מהלכים או בבחירה שלהם בסיטואציה המתאימה. התוצאה? ברבע הרביעי הראמס סוף סוף תיגברו את הבוקס ועשו הכל כדי לעצור את הריצה והריד אופשן שדרסו אותם למשך כל המשחק. חוסר היכולת להעניש במסירה (שאינה פליי-אקשן – כי אי אפשר להריץ פליי-אקשן כל המשחק) היא אחת מהסיבות להפסד.
– מה שכן, סוף סוף ראינו את משחק הריצה הדורסני, שמשאיר את ההתקפה היריבה על הסיידליין, מכין את השטח לפליי אקשן, וכל הקלישאות שסוף סוף קיבלו צורה. בשבועיים הראשונים הסיהוקס נמנעו מהריצה מהר מדי. (ולמרות זאת הצליחו יפה מאוד בפליי אקשן! רק אומר). בשבועיים הבאים הם כן ביססו את משחק הריצה, אבל לא קראו פליי אקשן כמעט בכלל. ברכות לבראיין שוטנהיימר על משחק מבוצע היטב, עם כל הנסיבות (כולל היותו בראיין שוטנהיימר).
– החוסרים בהגנה של הסיהוקס ברורים מאוד עכשיו. הפציעה של תומאס הפכה את הסקנדרי להרכב קונוסים בכחול כהה, והפאס ראש שמייקל בנט ושלדון ריצ'ארדסון הצליחו לייצר בשנה שעברה, לא קיים כלל השנה. העובדה שלראמס יש אפס נקודות חלשות בקו ההתקפה כמובן שלא הועילה לסיאטל, ועדיין אני לא מצליח לזכור אף מהלך (למעט אחד בדרייב הראשון) שרץ עם הפרעה כלשהי מהפאס ראש. למעשה, למעט שני הדרייבים הראשונים, הסיהוקס לא הצליחו לרשום עצירה אמיתית. זה גם לא היה "להתעקם ולא להישבר" – רק שני דרייבים מתוך ששת הסקורינג דרייבס של הראמס הסתיימו בשער שדה.
– למקוויי מגיע קרדיט על ניצחון במשחק הרבה יותר קשה מהצפוי. היום ראינו כמה מאמני התקפה הם חשובים לקבוצות שלהם – כאשר גם ברנדין קוקס וגם קופר קאפ חטפו זעזועי מוח ולא המשיכו לשחק. אז מקוויי, כמו מקוויי, הצליח בכל זאת לנוע לכל אורך המגרש שוב ושוב עם כמה נו-ניימס בעמדת הרסיבר. אי אפשר למצוא הוכחה טובה יותר לכמה שון מקוויי הוא שובר שיוויון. קבוצות (שאינן הג'איינטס, מסתבר) תמיד רודפות אחרי הק"ב פרנצ'ייז שלהן, אבל למצוא איזה שון מקוויי זה קשה אפילו יותר.
– הבעיה מספר 1 של הגנת המסירה בראמס הייתה מרכוס פיטרס והחיפוש האובססיבי אחרי איבודי כדור. ואלוהים, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לחטוף את ראסל ווילסון היום. גם אם זה היה כרוך בלאפשר שני ט"ד חינם באופן משפיל במיוחד, תוך שהוא מסתכל על ווילסון ולא על השחקן עליו הוא אמור לשמור. דווקא בשנה שעברה בצ'יפס היה נראה שהוא בתהליך של תיקון הבעיה, עכשיו אולי כדאי שילחץ על כפתור הריסט.
– ומה נאמר על ההחלטה של מקוויי ללכת על דאון רביעי לניצחון? זה בדיוק מה שכל אוהד היה רוצה מהמאמן שלו. דאון רביעי וחצי אינץ', הזדמנות להריץ את הק"ב סניק שהוא כמעט בלתי אפשרי לעצור כשזה לא על הגול ליין ולנצח את המשחק. מינימום סיכון במצב בו רוב מאמני הליגה עדיין יבחרו לבעוט פאנט. הראמס סיימו משחק פוטבול נהדר במגרש שחזר להיות קשה, עם קריאה שעדיין נחשבת אמיצה אך אני אופטימי וחושב שהיא תהפוך לסטנדרט בקרוב.
– אנסה לעשות רגע סדר בסיפור הטיימאאוט. קארול ביקש טיימאאוט לפני המדידה. אחריה, השופטים שאלו את קארול האם הוא בוחר בכל זאת לקחת את פסק הזמן או לשמור עליו, מה שהיה נותן לשעון המשחק להמשיך לרוץ. אם הוא לא לוקח שם פסק זמן, כנראה שהראמס בועטים ומשאירים לווילסון פסק זמן אחד, כ-50 שניות ודי הרבה יארדים לעבור כדי להגיע לטווח שער שדה. כל זה לאחת מהתקפות שתי הדקות החלשות בליגה. ההעדפה הלגיטימית היא לחסוך את 40 השניות הללו. כמובן שאם קארול היה משתמש בשני פסקי הזמן שלו לפני אזהרת שתי הדקות, מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה, זה לא היה רלוונטי. אבל במצב אליו הגיע, קארול לקח החלטה נכונה.
