הסבירות שחובב הספורט הממוצע יכיר את השם של ולנטינו רוסי היא גבוהה, אולי אפילו באופן מפתיע – בהתחשב בכך שמדובר באגדת מרוצי אופנועים, ספורט נישתי במיוחד שנופל בפופולריות שלו מכמעט כל ענף ספורט שעולה לראש. ואולי זה, יותר מכל, מה שבאמת מראה על הגבהים אליהם הגיע ולנטינו רוסי כספורטאי. אך הנושא שלנו היום הוא לא ולנטינו רוסי.
ביום שלישי האחרון חגג מקס ביאג'י יום הולדת 47. למרות שמגיל קטן, כמו כולם, אהב מאוד כדורגל, התשוקה שלו למירוצים הייתה עמוק עמוק בתוכו. בחורף היה נרשם למירוצי סקי במורד ההרים, וכבר אז ניתן היה לראות שהוא מהמעטים אותם מהירות קיצונית לא מפחידה. מהמעטים שבנויים באמת לספורט המוטורי.
ברגע שהייתה לו ההזדמנות, ביאג'י התחיל להתחרות. כבר בגיל 21, בשנת 1992, השלים ביאג'י את עונת הגראנד פרי הראשונה שלו – הוא סיים חמישי בקטגוריית 250 סמ"ק, שהיום נקראת "Moto2" והיא המשנית ל-MotoGP. הכישרון שלו היה ברור כבר אז. הסגנון האמיץ ולפעמים חסר האחריות שלו היה מבדר מאוד לצופי הספורט ומשך את כל העיניים אליו, והשתלם לו על המסלול עם כמה ניצחונות ופודיומים דרמטיים. תוך שנתיים ביאג'י כבר השתלט לחלוטין על הקטגוריה – הוא זכה בלא פחות מארבע אליפויות עולם, בין השנים 1994-1997, כשבאחרונה שבהן הוא זכה למרות שקבוצתו אפרילה החליפה אותו, ולמרות שנאלץ לעבור לקבוצה אחרת ולאופנוע אחר, הונדה.
מכאן היה רק כיוון אחד אליו יכל ביאג'י ללכת – סבב ה-MotoGP. כבר במירוץ הראשון שלו הוא הדהים ולא רק שזכה בפול פוזישן, הוא בסופו של דבר גם רשם את ההקפה המהירה ביותר של אותו מירוץ וגם ניצח אותו. הוא ניצח עוד מירוץ אחד במהלך העונה והיה צמוד מאוד לפסגה אך בסופו של דבר סיים את עונתו הראשונה בסבב הבכיר עם סגנות מרשימה.
רצף האליפויות ב-250 היה טוב ויפה, וללא ספק היה נקודת שיא בקריירה של הרוכב האגדי. אבל מה שנתן לו את הסטטוס הזה, אגדה, הוא היריבות האדירה שהוא ניהל בתחילת שנות ה-2000. וכאן, חברים, מגיע הקשר לפסקה הראשונה.
הישארו מעודכנים
למרות שלא התחרו אחד בשני עד שרוסי הצטרף לסבב ה-MotoGP (אז 500 סמ"ק), היריבות בין ביאג'י לרוסי ישבה בתנור כבר באמצע שנות ה-90. כשהם סוף סוף נפגשו, הדם החם של ביאג'י על המסלול ומחוצה לו היה זה שהוציא גם מרוסי את שיא האגרסיביות והתשוקה שלו. השילוב של שני אלה הוביל לקרבות אדירים על מסלול המירוצים, ואי אפשר היה להוריד את העיניים מהשניים האלה מעולם. הם סיפקו לנו כמה מהרגעים המדהימים ביותר בהיסטוריה של הספורט המוטורי, וכמו כל יריבות גדולה, הוציאו את הטוב ביותר אחד מהשני.
עקיפות אדירות ואגרסיביות ואף תנועות מגונות תוך כדי עקיפה היו אירועים תכופים בין השניים, וב-2001 אחרי ניצחון של רוסי בברצלונה זה הגיע גם למכות – ביאג'י עלה למסיבת העיתונאים שאחרי הפודיום עם פצע מדמם על פניו, וייחס את זה, איך לא, ליתושים.
היריבות בין השניים בסופו של דבר נחלשה והתאיידה אחרי שרוסי לקח את השליטה בסבב וזכה בחמש אליפויות עולם רצופות, ובינתיים ביאג'י התקשה לייצר יציבות ומצא את עצמו מחליף קבוצות לעיתים תכופות. אחרי קמפיין לא קל ב-2005, שהגיע גם לאחר פציעה, ביאג'י איבד את מקומו בקבוצת הונדה לדני פדרוסה, עוד שם שיהפוך לגדול בעתיד. הוא לא מצא קבוצה חדשה, ונאלץ לעבור לסבב משני – אליפות העולם בסופרבייק.
סופרבייק הוא סבב שונה מזה של ה-MotoGP – בעוד בגראנד פרי האופנועים מיוצרים במיוחד למטרה הזו, בסופרבייק הרוכבים משתמשים באופנועים שהינם גרסאות משופרות של אופנועים שניתן למצוא בשוק. לסבב הזה מגיעים בדרך כלל רוכבים שכבר עברו את הגיל של הקטגוריות הנמוכות יותר אך לא מצאו מקום בMotoGP. שם ביאג'י זכה בשתי אליפויות, אחת ב-2010 והשנייה ב-2012, אחריה פרש בנימה יפה בגיל 42.
פעמים רבות נאמר על יריבויות גדולות, שהיריב עשה את האגדה. מסי ורונאלדו, פדרר ונדאל, אולי לא היו גדולים באותה מידה אחד בלי השני. תמיד הם דחפו אחד את השני קדימה, ואולי אפילו הם אלה שהוציאו אחד מהשני את הטוב ביותר. הקלישאה לא יכולה להיות נכונה יותר במקרה של רוסי וביאג'י. ביאג'י זכה בשיא הפופלריות שלו עם רוסי לידו כיריב, ולעומתו "הדוקטור" נהנה מהרצף הדומיננטי שלו רק כשהיה לו את ביאג'י כאויב מושבע. אחדה אחת יצרה את השנייה – ואנחנו, חובבי הספורט, יכולים רק לצפות בפה פעור ולהנות מההצגה.
