77 זה מספר מגניב. מגניב מספיק בשביל להקדיש כתבה לאחד האנשים המשפיעים ביותר, בספורט הפופולרי ביותר באמריקה, שחוגג השבוע 77 אביבים. לא שצריך סיבות מיוחדות לעסוק ברוברט קראפט. המיליארדר היהודי מהדור הישן, שידו בכל ויד כל בו, מצליח להישאר רלוונטי, גם בעידן בו השחקנים הם הכוכבים והטוויטר הוא מלך, ואפילו בשיא הפגרה המשמימה של עונת הפוטבול. בין אם אוהבים אותו (ויש הרבה כאלו) ובין אם שונאים אותו (וכאלה יש עוד יותר) קשה להתווכח עם ההצלחה חסרת התקדים וההשפעה האדירה של האיש על הספורט האמריקאי כולו. אז איך הגענו עד הלום?
רוברט קראפט נולד בברוקליין, פרבר בוסטוני טיפוסי, עשיר ולבן. על אף שאביו קיווה שיגדל להיות רב, הבן דווקא נמשך לתחום העסקי, ומהר מאוד, כשבאמתחתו תארים מאוניברסיטת קולומביה והארווארד, התברג בחברת דפי נייר ואריזה. בתחום זה עשה את הונו (כן ילדים, אפשר להפוך למולטי-מיליארדר מחברת קרטונים וניירות), אך בגיל 53 התפנה לעסוק בתשוקתו האמיתית: הניו אינגלנד פטריוטס.
קראפט, בניגוד לרוב הבוסטונאים, שליבם מתחלף בין ירוק (הסלטיקס) לאדום (הרד-סוקס), אהד בילדותו את קבוצת הפוטבול המקומית, הבוסטון פטריוטס. במשך עשורים הייתה הקבוצה הכבשה השחורה של הספורט הבוסטוני, וסיפקה לאוהדיה בעיקר מבוכות ושערוריות. למרות זאת, ולמרות שעברה על בסיס כמעט שנתי מאצטדיון מתפרק אחד למשנהו, הקפיד קראפט להחזיק במנוי שנתי ולהגיע למשחקים. ב-1994, לאחר שנים של ניסיונות, הצליח סוף סוף לרכוש את הבעלות על קבוצת ילדותו, תוך כדי שהוא 'שובר כל אחד מהחוקים של[ו] לגבי עסקים', תמורת 172 מיליון דולר. היום אותה קבוצה שווה, עפ"י מגזין פורבס, 3.4 מיליארד.
מיד לאחר הרכישה, נמכרו כל הכרטיסים למשחקי הבית של שנת 1994. מאז ועד היום, 24 שנים אחרי, לא היה כרטיס אחד, במשחק אחד, שלא נמכר. קראפט הצליח לשנות תרבות ארוכת שנים, של קבוצה ותיקה ומוכת גורל, כמעט בן-לילה. יחד עם ביל פרסלס, אגדה מהלכת, הביא את הפטריוטס לסופרבול השני בתולדות המועדון, רק 3 שנים לאחר שקנה אותו. מחליפו של פרסלס, פיט קרול, הצליח לסחוט מהקבוצה עוד שתי העפלות לפלייאופס. אבל המהלך שכנראה הגדיר את הקריירה של קראפט, ושינה את ההיסטוריה של בוסטון ושל הספורט בכלל, היא ההתעקשות 'לגנוב' מאמן צעיר ואפור, דקות ספורות לפני שהתמנה להיות מאמנה של היריבה מניו יורק. ביל בליצ'יק היה בשנת 1999 מאמן עם מאזן שלילי, שפוטר 3 שנים קודם לכן מתפקידו בראשות הקליבלנד בראונס, ועמד לרשת את פרסלס כמאמן הניו יורק ג'טס. תמורת הזכות להעסיק את בליצ'יק נאלץ קראפט להיפרד משלוש בחירות דראפט יקרות. סביר להניח שהוא לא מתחרט על ההחלטה.
את המספרים וההישגים מכירים כולם. 5 אליפויות ב-8 הופעות סופרבול, 15 הופעות פלייאוף ב-18 שנים (כולן כאלופת הבית המזרחי), אין-ספור שיאים והישגים ותארים. נכון, קשה לדעת כמה מכל זה היה מתגשם ללא בליצ'יק על הקווים ואחד, טום בריידי, על המגרש. אבל מי שאפשר לכל זה לקרות, עם אורך רוח, סבלנות וראייה למרחקים ארוכים, זה קראפט. וזה לא היה קל. במשולש כוח כזה, שחווה הצלחה ברמות שחוו שלושת אלה, מובן שיתעוררו חיכוכים ומלחמות אגו. אבל במשך כמעט שני עשורים הצליח קראפט, במידה רבה, להימנע מהמהמורות שהפילו אימפריות דומות בעבר. בניגוד לרבים ממקביליו, הוא הבין בעיקר במה הוא לא מבין, ונמנע מלהתערב בהחלטות מקצועיות. הוא נתן למאמן שלו תמיכה, וחבל באורך שמעטים קיבלו, גם בזמנים קשים בהם הואשם ברמאות, או שיחרר באכזריות שחקנים ותיקים ונאמנים. ההחלטה להעניק לבליצ'יק את התואר 'ג'נרל מנג'ר' בצמוד ל'מאמן ראשי', עם הגעתו למועדון, כנראה הייתה אחת מהחכמות שקיבל קראפט. קראפט ידוע גם בקשר החם שהוא משמר עם שחקניו, החל מהכוכב הגדול, אותו הוא מכנה 'הבן החמישי' שלו, וכלה באחרון המחליפים. כולם משבחים את מחויבותו ומעורבותו בקבוצה, את התמיכה שמקבל כל שחקן, את תחושת הבית והמשפחתיות שדואג הבעלים, במאמץ רב, לתחזק.
הישארו מעודכנים
אבל קראפט הוא לא דובי ולא סבא חביב. הוא איש עסקים. וככזה הצליח לבנות את אחת המותגים החזקים והרווחיים בארה"ב. הניו אינגלנד פטריוטס ממוקמים באופן קבוע בטופ של מועדוני הספורט במדינה, לצד קבוצות כמו הניו יורק יאנקיס והדאלאס קאובויס, אלא שבניגוד אליהן, לפטריוטס אין מאחוריהם עשורים של הצלחה ומסורת. ברמה העולמית, המועדון כמעט שווה בערכו לאלו של ברצלונה וריאל מדריד, ובקצב הצמיחה הנוכחי יעקוף אותם בשנה הבאה. קראפט נחשב לבעלים החזקים והמשפיעים ביותר בליגה, גם אם לא הווקאלי והבולט ביניהם. בכל סבבי המו"מ האחרונים על תנאי שכר, זיכיונות שידור ואפילו המהומות סביב שירת ההמנון, הוא נחשב כגורם ממתן, פיקח והוגן. שחקנים, בעלים ופקידי הליגה כאחד רואים בו נושא ונותן מפוכח ושקול, שבסופו של דבר, טובת הליגה, וכתוצאה מכך טובת הקבוצה, לנגד עיניו. כיום, המעצמה שבנה במזרח מסצ'וסטס משמשת דוגמה ומופת לקבוצות מכל ארבעת הענפים בארה"ב כיצד להרכיב, לנהל ולשמר פרנצ'ייז מנצח.
בשלב זה בכתבה מגיע, בדרך כלל, הניסיון הנואש לקשר איכשהו בין היהודי האמריקאי לארצנו הקטנטונת. אלא שבמקרה של קראפט, לא צריך להתאמץ יותר מדי ולחפש איזה ציטוט ישן נושן או סבא רבא שביקר פעם בארץ. קראפט הוא ציוני נלהב, שמחויב וקשור למדינת ישראל לא רק ברמה ההצהרתית. הוא מבקר במדינה בתדירות שנתית, כשלצדו שחקני עבר והווה שבאים להתרשם מארץ הקודש. הוא מחוזר על ידי אנשי עסקים, יזמים והצמרת הפוליטית. הוא מושקע במספר חברות ופרויקטים, ולפני כמה שנים מכר את המפעל שהקים (לנייר ואריזות קרטון, איך לא) בקיסריה. אבל עיקר תשומת הלב מופנה, כמובן, לתשוקתו האמיתית. קראפט מחויב להצמחת הפוטבול האמריקאי בישראל, והשקיע עד היום מיליונים בליגה הישראלית, בקניית ציוד ובניית אצטדיונים, האחרון שבהם קומפלקס ענק בבירה, שמשתרע על יותר ממאה דונם. הוא תומך נלהב בליגה המקומית, ומקפיד להופיע ולהצטלם במגרשי הליגה בביקוריו בארץ.
כאמור, קראפט מצליח איכשהו להישאר בכותרות גם כששאר הליגה עמוק בחופשה השנתית (הקצרה). זה בזכות אוהד ישראל אחר, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כיאה למיליארדר אמריקאי, קראפט תרם במשך השנים לפוליטיקאים רבים, בעיקר מהצד הדמוקרטי של המפה, אבל דאג לשמר קשרים חמים עם עשירי ארה"ב באשר הם, בלי קשר לנטיותיהם הפוליטיות. בהמשך לחברות ארוכת שנים עם טראמפ, קראפט תמך, בשתיקה ובחוסר התלהבות ניכרת, במועמד הרפובליקאי, תמיכה שהנשיא מקפיד להתרברב בה אחת לכמה חודשים. עם זאת, כשנאלץ לבחור בין ידידו שבבית הלבן לבין השורה התחתונה בבנק, יצא קראפט נגד הנשיא בחריפות. השיא הגיע כאשר הנשיא התעקש להגביה את הלהבות סביב מחלוקת ההמנון, וקרא להחרים משחקי NFL. בחודשים האחרונים, כשהליגה מנסה למצוא דרך מילוט אלגנטית מהשערורייה ולהשיב את הפוקוס למשחק עצמו, התפרסמו ציטוטים של קראפט מישיבות ליגה פנימיות בהם הוא לא חוסך את שבטו ממה שלדעתו הייתה התערבות 'נוראית והרסנית' של הנשיא.
קשה לראות כיצד המשבר הנוכחי ייפתר, במיוחד לאור הפרסומים בימים האחרונים על חוקים חדשים שמנסה הליגה לכפות על שחקניה. מה שברור זה שקראפט, אחד מהאנשים המשפיעים בליגה לצד הקומישינר וקומץ בעלי קבוצות אחרים, יהיה חלק מרכזי בפאזל. כאילו זה לא מספיק, הוא נאלץ להתמודד גם עם חודשים של מתיחות, עקיצות ומיני-מריבה בין בליצ'יק לבריידי. האחרון אפילו סירב להגיע לאימוני האביב (הלא מחייבים), לראשונה בקריירה. רבים כבר החלו, בשמחה לאיד גלויה, להספיד את המפלצת מבוסטון, אחרי ההפסד שובר הלב בסופרבול האחרון, ועזיבה המונית של שחקנים ומאמנים. אבל אם יש דבר אחד שלמדנו על רוברט קראפט ב-20 השנים האחרונות, זה שבמשברים מעין אלה, כשהמצב נראה אבוד, הוא פורח. כעת, כשהוא כבר בן 77, נותר לראות אם הוא יכול לעשות זאת, עוד פעם אחת.
