בשבוע שעבר היה לנו שיוויון במקום הראשון. השבוע, כפי שכנראה אפשר להבין מהעמדה שבחרנו, אין כל כך ספק לגבי המקום הראשון. אבל כן יש לנו שיוויון במקום חשוב אחר, ולא תצטרכו לגלול יותר מדי הלאה כדי לראות אותו.
להזכירכם, עידו רבינוביץ’ ואנוכי נדרג מדי שבוע את עשרת השחקנים הטובים שלנו מכל עמדה. כל אחד ידרג 15 שחקנים, ולאחר מכן נאחד את הדירוגים שלנו ונקבל טופ 10 משותף. כמובן שעידו ואני לא נסכים על הרבה שחקנים, ואפילו נראה מדי פעם אי הסכמות קיצוניות מאוד. למזלי, אני יכול להגן על ההחלטות שלי כאן. לעידו יש את התגובות בשביל זה. אז בלי להוסיף עוד מילה, נתחיל עם מגני הפנים הטובים ביותר ב-NFL.
שחקנים שלא נכנסו לרשימה:
גריידי ג'ארט (עידו לא דירג, אני דירגתי 7)
הישארו מעודכנים
שלדון ריצ'ארדסון (עידו לא דירג, אני דירגתי 8)
ג'ורל קייסי (עידו דירג 14, אני דירגתי 12)
קייוואן שורט (עידו דירג 11, אני לא דירגתי)
קני קלארק (עידו דירג 12, אני לא דירגתי)
מאליק ג'קסון (עידו דירג 13, אני לא דירגתי)
דפורסט באקנר (שנינו דירגנו 15)
מספר 10 (שיוויון) – מייק דניאלס, גרין ביי פאקרס
הדירוג של עידו: 9
הדירוג שלי: 13
מאוד קל להתעלם מהאיכות שמביא מייק דניאלס לקו ההגנה של גרין ביי, והסיבה מספר 1 לכך היא, אפשר לומר, דום קייפרס. מתאם ההגנה של גרין ביי יודע להזיז אותו בכל רחבי קו ההתנגשות, אבל בדאונים שלישיים הוא לא מקבל את ההזדמנות להמיר את הכישרון העצום שלו לסאקים. עם שילוב יוצא דופן של זריזות והמון, המון עוצמה, דניאלס מייצר לחץ ומשבש התקפות מכל מקום בו הוא רק עולה על הדשא ומניח יד על הקרקע. כעת, כשקו ההגנה של גרין ביי יכלול גם את הכישרון העולה קני קלארק והרכש החדש והנוצץ, מוחמד ווילקרסון, אולי לדניאלס יהיה יותר זמן לזרוח. ללא ספק, מדובר בשחקן הטוב ביותר בקו הזה ואחד הטובים בליגה בכל הנוגע למגני פנים.
מספר 10 (שיוויון) – אקים היקס, שיקאגו ברס
הדירוג של עידו: לא דורג
הדירוג שלי: 6
העונה שעברה על אקים היקס היא ההגדרה של עונת פריצה. הוא הפך לשחקן המצטיין של הגנת שיקאגו כבר כשהגיע בשנת 2016 מניו אינגלנד, ומאז החתימה שלו על החוזה ארוך הטווח הוא השתפר יותר ויותר. השילוב של הכוח, הטכניקה ואפילו מעט זריזות מזכירה מאוד שחקן שמילא כבר את העמדה הזאת אצל ויק פאנג'יו באופן יוצא מן הכלל: ג'סטין סמית', הזכור לטובה מסן פרנסיסקו. משחקן רוטציה טוב בניו אורלינס וניו אינגלנד, הוא הפך לשחקן שהעוצמה שלו מספיקה כדי לסחוב את כל הגנת שיקאגו על הגב. עם השיפור ההדרגתי לקבוצה הזאת ולשחקנים שיעלו לשחק סביב היקס, יכול מאוד להיות שתוך שנה-שנתיים נראה את היקס מדורג הרבה, הרבה יותר גבוה.
מספר 9 – לינבאל ג'וזף, מינסוטה וייקינגס
הדירוג של עידו: 10
הדירוג שלי: 10
שחקן גדול ורחב כמו לינבאל ג'וזף הוא אימה אוטומטית, לפחות על פניו, על כל התקפת ריצה שהיא. אם נשלב עם זה טכניקה מצויינת ושימוש חכם במידות שלו, ובנוסף אפילו זריזות מפתיעה מאוד בהתחשב בהן, נקבל את מגן הריצה הטוב ביותר בליגה – לפחות מהצד הפנימי של קו ההגנה. שחקנים מסוגו של ג'וזף הופכים לחשובים במיוחד ככל שהליגה מתפתחת, והליינבאקרים נוטים יותר למהירות מאשר לכוח פיזי והיכולת להתמודד מול חוסמים. ג'וזף בולע דאבל-טימים טוב יותר מכל שחקן אחר בליגה, יודע להשתמש בעוצמה שלו כדי להשתחרר מחסימות ולמצוא את הרץ עם הכדור, וגם בפאס ראש הוא יודע לדחוף את הפוקט ומדי פעם גם לחדור אותו. הוא שחקן מפתח בהגנה של מייק זימר ומאפשר לכל סוגי הבליצים המגוונים שלו לעבוד. הוא עושה את העבודה השחורה שמאפשרת לכל השאר להיות אפקטיביים, והערך של זה הוא אינסופי.
מספר 8 – דיימון האריסון, ניו יורק ג'איינטס
הדירוג של עידו: 6
הדירוג שלי: 14
מה שמייחד יותר מכל את דיימון האריסון הוא לא בהכרח הגודל שלו או העוצמה האדירה, ואפילו לא הזריזות בה הוא מסוגל לנוע לאורך קו ההתנגשות, לסתום חורים ולאכול רצים כאילו היו חטיפים. זו למעשה יכולת עיבוד המידע וזיהוי המהירה שלו שהופכת אותו לאחד מעוצרי הריצה הטובים בליגה. אני לא בטוח שיש שחקן בתפקיד הזה שיודע לעשות את זה כל כך טוב, ואבחנת המהלכים המהירה שלו היא זו שמאפשרת לו להשתמש ביכולותיו הפיזיות והטכניות כדי לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר. הוא הצדיק באופן מוחלט את החוזה הגדול שקיבל מהג'איינטס, והיה אפילו יותר טוב מבתקופתו בג'טס – למרות קריסת המערכות הכוללת שעברה על הג'איינטס בעונת 2017, סנאקס המשיך להצטיין ואפשר לצפות ממנו רמת משחק דומה גם בעונה הבאה, בעיקר כשלצידו משחק תאקל מצויין בפני עצמו בדמות דאלבין טומלינסון וכן אוליבייה ורנון משחק על הקצה.
מספר 7 – דאמוקונג סו, לוס אנג'לס ראמס
הדירוג של עידו: 7
הדירוג שלי: 11
הרכש החדש לצד אהרון דונלד הוא עדיין מהאתלטיים ביותר בעמדה. הוא חזק, הוא זריז, הוא ארוך והוא אקספלוסיבי ברמה מדהימה ביחס למידות שלו, ובשנות השיא שלו בדטרויט הוא השתמש ביכולות האלה כדי להיות מגן פנים דומיננטי ברמה כמעט היסטורית. היום, בצד השני של גיל השלושים, הוא כבר לא מסוג השחקנים שבלתי אפשרי לחסום באחד על אחד, ולמרות שהוא עדיין אחד ממגני הריצה הטובים בליגה ועדיין מסוגל לחדור את הפוקט לעיתים יחסית קרובות, אין ספק שהוא בירידה שנובעת בין היתר מהגיל. נוסיף גם את העובדה שהוא מדי פעם מוריד את הרגל מהגז ולא נותן את שיא המאמץ שלו, ונשאלת השאלה – האם הוא מסוגל לפצות על הירידה הבלתי נמנעת ביכולות הפיזיות שלו, בפיתוח רחב יותר של הטכניקה? הניחוש שלי הוא שלא, אבל אולי בקבוצה הטובה ביותר שהוא היה בה בקריירה שלו, נראה אותו עם מעט יותר מוטיבציה.
מספר 6 – ג'ראלד מקוי, טמפה ביי באקנירס
הדירוג של עידו: 8
הדירוג שלי: 5
ברגע שמתחיל המהלך, מספר 93 של הפיראטים נראה כאילו נורה מאחד התותחים שלצידי הספינה. הזריזות שלו לא דומה לזו של כמעט אף שחקן בליגה, והוא יודע לשלב אותה עם טכניקה ברמה גבוהה ועוצמה מספיקה כדי לעמוד גם מול דאבל-טימים. לא פעם ולא פעמיים נראה את מקוי משתמש בזריזות והנפיצות שלו כדי לחדור לבקפילד ולעצור את מהלך הריצה, או שימוש בקואורדינציה ועבודת ידיים כדי לנצח אפילו שני חוסמים בדרך אל הקווטרבק. בקבוצה ללא פאס-ראשרים טובים, מקוי הוא נקודת אור תמידית כבר שמונה שנים. הוא מציג פוטבול ברמה הגבוהה ביותר מאז שהוא נמצא בליגה, וסוחב על גבו את הפרונט החלש של טמפה לאורך כל הקריירה שלו, בלי יותר מדי עזרה.
מספר 5 – קמרון הייוורד, פיטסבורג סטילרס
הדירוג של עידו: 3
הדירוג שלי: 9
שחקנים בודדים ברחבי הליגה הם מגוונים מספיק כדי לייצר לחץ ושיבוש מכל מקו על קו ההגנה. בטח כשמדובר בכאלה עם פרופיל פיזי כמו זה של קמרון הייוורד. הוא היה השחקן המצטיין בהגנת פיטסבורג פחות או יותר מאז שהגיע לליגה (כן, כולל ראיין שאזיר שיהיה בריא). התקפות הליגה יראו אותו בבקפילד לעיתים קרובות מאוד, והשילוב של הכוח והטכניקה שלו עושה אותו מטרה קשה מאוד לחסימה – הוא מייצר גם לחץ על הק"ב וגם עצירות ריצה בלי יותר מדי בעיות. העונה הוא המשיך את ההתפתחות שלו, למד לשלוט יותר בזוויות התקיפה שלו ובאגרסיביות שלו, וזה הפך אותו לשחקן דומיננטי אפילו יותר. מעניין יהיה לראות כיצד תנצל הגנת פיטסבורג את הייוורד המשופר בשנת 2018.
מספר 4 – ג'ינו אטקינס, סינסינטי בנגאלס
הדירוג של עידו: 5
הדירוג שלי: 4
קבוצות רבות עדיין רואות מידות קטנות יחסית של דיפנסיב תאקל בתור חיסרון. אבל זו ליגת מסירה עכשיו, ועכשיו שחקנים מסוג זה דווקא נהנים מיתרון. ג'ינו אטקינס הוא דוגמה מעולה. הכוכב ההגנתי של סינסינטי אמנם לא תופס הרבה מקום כמו תאקל קלאסי, אבל הוא מפצה על זה בלא מעט עוצמה, ובעיקר צעד ראשון, עבודת ידיים, ניידות וזריזות ברמה הגבוהה ביותר. כל אלה הופכים אותו למגן ריצה מצויין, אבל בעיקר פאס ראשר נפלא ממרכז קו ההתקפה. הוא נמוך יותר מרוב הגארדים שהוא יפגוש, מה שכבר נותן לו יתרון תנופה, וגם אם זה לא הולך יש לו מגוון יפה מאוד של קאונטר מובס. גם בסטאנטים אנחנו יכולים למצוא אותו מייצר לחץ רציני, ובסך הכל מדובר בשחקן קו נפלא בכל אספקט של משחק קו ההגנה הפנימי.
מספר 3 – פלטשר קוקס, פילדלפיה איגלס
הדירוג של עידו: 4
הדירוג שלי: 3
בקו ההגנה מפוצץ הכישרון של פילדלפיה יש כוכב אחד שמצליח להתעלות מעל כל השאר, וזהו כמובן פלטשר קוקס. מדובר בשחקן ותיק שלמד פחות או יותר את כל רזי העמדה. הוא בחור גדול שמשלב עם מבנה גופו גם אתלטיות, אורך וגמישות, מה שנותן לו יתרון בשטחים קטנים. עם עבודת ידיים ועם כוח ברמה עילית, הוא יכול להתמודד עם חסימות כפולות במשחק הריצה ולסגור לחלוטין חורים כשהוא עומד מול חוסם יחיד. בעוד הוא עוצר ריצה פנטסטי, מה שעושה אותו שחקן מפחיד באמת הוא היכולת שלו לרסק קווי התקפה בפאס ראש. הוא יכול להשתמש בטכניקה ובזריזות שלו כדי לעבור מסביב לגארד ולסגור במהירות אדירה על הקווטרבק, הוא יכול לדחוף דרך היריב שלו עם בול ראש אימתני, היכולת שלו להמיר מהירות לכוח היא אדירה, וגם בסטאנטים הוא מסוגל לסגור באופן עקבי את הקצה. לא סתם מדובר בשחקן קו הגנה פנימי שכנראה רוב האנשים, יודעי דבר או קהל מעט יותר חובב, ידרגו אותו רק מתחת לשני השחקנים הבאים.
מספר 2 – ג'יי. ג'יי וואט, יוסטון טקסנס
הדירוג של עידו: 2
הדירוג שלי: 2
כבר שתי עונות שלמות שלא ראינו את מספר 99 בכחול-אדום בריא ומשחק בשיא כוחו. אבל בימים שהוא היה על המגרש, הוא היה דומיננטי ברמות שכמעט ולא נראו על מגרש פוטבול לפניו. על השחקנים הטובים ביותר אומרים שמאמני התקפה צריכים לבנות את כל תוכנית המשחק סביבם. במקרה של וואט, הם ויתרו כבר על זה. הדרך היחידה להתמודד עם ג'יי. ג'יי בשיאו הייתה פשוט לא לשחק מולו. ולמרות שאפילו אם תימנע ממנו משחק שלם הוא עדיין ימצא דרך לגרום נזק, זה מה שהספיק לקבוצות כדי לנצח את יוסטון. כל זה, כמובן, לפני הפציעות שלו – הרצון העז שלו להמשיך לשחק ולהמשיך להיות קשוח עלה לו ביוקר, לא בעונה אחת אלא בשתיים. אז למה הוא כל כך גבוה בדירוג, למרות שכל הפסקה עליו היא בלשון עבר כאילו הוא כבר לא משחק? פשוט מאוד – אף שחקן לא הצליח להגיע לרמת הדומיננטיות בה היה ג'יי ג'יי וואט, אפילו לא ממש להתקרב אליה, במשך השנתיים שהוא היה בחוץ. אף שחקן, חוץ מאחד.
מספר 1 – אהרון דונלד, לוס אנג'לס ראמס
הדירוג של עידו: 1
הדירוג שלי: 1
שחקן ההגנה הטוב ביותר בפוטבול מרסק תוכניות התקפה שלמות כבר ארבע עונות תמימות, ואף אחד עוד לא מצא וכנראה גם לא ימצא את הנוסחה לעצור אותו. הוא אמנם קטן, ומהבודדים בעמדה ששוקלים מתחת ל-300 פאונד, אבל אין שום ספק שמדובר בבחור חזק מאוד שמשלב את זה עם אתלטיות יוצאת מן הכלל, גמישות, ניידות וזריזות. השימוש שלו בידיים והקואורדינציה שלו נמצאת ברמה אחרת לגמרי, מה שמאפשר לו לסגור חורי ריצה בקלות, להיכנס לבקפילד בכל מהלך בערך, ולהיות הכי קרוב לבלתי ניתן לחסימה ששחקן הגנה יכול לשאוף אליו. גם דאבל-טימים לא ממש מאטים אותו, ולהשאיר חוסם אחד מולו זה סאק אוטומטי. המהלך בו הוא הצליח לתקל את ראסל ווילסון לפני שהוא מספיק לבצע האנד-אוף הוא כנראה הדוגמה הטובה ביותר מתוך עשרות כאלה – מעט מאוד שחקנים בהיסטוריה של המשחק מסוגלים לייצר מהלכים ברמה כזאת, אפילו מול היריב החלש ביותר. עכשיו, כשדאמוקונג סו משחק לצידו וגם מייקל ברוקרס הנהדר, קו ההגנה הפנימי של הראמס יכול להיות טוב ברמה היסטורית, בדיוק כמו דונלד כשחקן. וגם אם סו לא יצליח – על מספר 99 תמיד אפשר לסמוך.
