המקרר האתלטי בהיסטוריה
יאן מלניקוב
16 בדצמבר 2017
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
בעיר הקטנה אייקן שבדרום קרוליינה, בתאריך 16.12.1962, נולד ילד די גדול – וויליאם פרי. "גם כשהייתי קטן, הייתי גדול" מספר פרי – בגיל 11 כבר הגיע פרי למשקל של סביבות 90 קילוגרם.
כילד, כמו כל ילד גדול מהממוצע, פרי סבל מהצקות רבות ותכופות על רקע משקלו. הוא למד בתיכון המקומי ושיחק בקבוצת הפוטבול שלו בתור שחקן קו הגנה, אך היכולות האתלטיות שלו השתיקו במהירות את אותן הצקות והיו רבות ומגוונות הרבה יותר משל דיפנסיב ליינמן טיפוסי, או כל אדם בגודל שלו.
פרי היה מהרצים המהירים ביותר בקבוצת התיכון – בספרינט של 100 יארד עליו מאמן הקבוצה מדד אותו ואת שאר השחקנים המהירים בקבוצה, הוא סיים שישי מכל השחקנים עם זמן של 11 שניות. הוא ירד מ-12 שניות גם בריצת 100 מטר, הניף כדור ברזל למרחק של 16.44 מטר, היה מסוגל לבצע הטבעות ב-360 מעלות על סל תקני וגם לבצע סלטות מורכבות במיוחד בקפיצה למים. כל זה, בזמן התיכון, במשקל של 133 קילוגרם.
סביר להניח שפרי לא התקשה להשיג מלגת ספורט למכללה כלשהי, ואכן כך היה. פרי הגיע לשחק פוטבול וללמוד באוניברסיטת קלמסון הקרובה לבית, שם היה בארבע השנים בין 1981-1984. בשלוש שנותיו האחרונות במדים הכתומים של הנמרים, היה פרי הצלחת פוטבול מסחררת ונכנס בכל אחת מהן לקבוצת המצטיינים של המדינה במכללות. אך שני האירועי הכי משמעותיים כנראה, קרו דווקא בשנת הפרשמן שלו, 1981. קלמסון זכתה באליפות ארה"ב באותה שנה, אבל משהו אחר קרה באותה שנה שליווה את פרי לשאר חייו.
אני מדבר כמובן על הכינוי שלו. חברו לקבוצה ריי בראון התקשה מאוד להידחף ביחד איתו למעלית כאשר ירדו שניהם לקחת את הכביסה שלהם לניקוי. "אלוהים אדירים, אתה גדול בערך כמו מקרר" אמר אז בראון, וזהו מקור הכינוי.
גם ב-NFL היה ידוע פרי בתור "המקרר". המאמן האגדי של השיקאגו ברס, מייק דיטקה, בחר אותו בעצמו בסיבוב הראשון של דראפט 1985. נכון, גם כאן פרי היה אלוף בשנה הראשונה שלו. הוא היה חלק מההגנה הדומיננטית והמפורסמת של הברס בשנת 1985, אך להגיע לשם לקח לו זמן.
ספק אם באדי ראיין, מתאם ההגנה האגדי, באמת האמין באמירה שלו על וויליאם פרי. "בזבוז של בחירה" הוא קרא למספר 72 החדש, הרכש החדש של מייק דיטקה. היחסים בין ראיין לדיטקה לא בדיוק היו אוהדים באותה תקופה, וזו התוצאה – באדי ראיין יצא נגד הבחירה בפומבי, ובחצי הראשון של העונה לא היה מוכן להעלות את פרי על המגרש. הפיתרון של דיטקה היה פשוט – אם לא יתנו לי לשחק איתו בהגנה, אני אשחק איתו בהתקפה. המהירות של פרי למרחקים קצרים והגודל שלו נתנו לדיטקה את הרעיון להעלות אותו למגרש בתור פולבאק, למצבים בהם יש צורך בכמות יארדים קצרה בלבד. במהלך עונת הרוקי שלו, פרי רץ לשני ט"ד ואף תפס לאחד. גם המהלך המפורסם שלו ביותר היה תוצאה של הרעיון של דיטקה: פרי הבקיע ט"ד בסופרבול 20 כאשר הכניס את הכדור לאנדזון ממרחק יארד אחד, ודרס בדרך את הליינבאקר של הפטריוטס לארי מגרו. עד לפני שנתיים, הט"ד הזה נתן לפרי את שיא השחקן הכבד ביותר שהבקיע ט"ד התקפי, כאשר שקל אז 335 פאונד. בשנת 2015, דונטארי פו, אז בקנזס סיטי צ'יפס, שקל 346 פאונד בזמן שניתר מעל קו ההגנה של הסן דייגו צ'ארג'רס ושבר את השיא של המקרר.
הברס לא זכו יותר באליפויות, למרות שההגנה הייתה דומיננטית בערך באותה מידה למשך שנים רבות מאז. פרי עזב בסופו של דבר את שיקאגו אחרי עונת 1992, ובשתי העונות האחרונות שלו בליגה שיחק בפילדלפיה איגלס שאחרי באדי ראיין. הוא פרש מפוטבול מקצועני אחרי עונת 1994, עם 138 משחקים ו-29.5 סאקים מתחת לחגורה.
שנים אחרי שהסתיימה הקריירה המקצוענית של פרי, התחילו להופיע בעיות רפואיות. בשנת 2008 הוא אובחן כבעל תסמונת גיאן-בארה, שפוגעת קשות במערכת העצבים ההיקפית ולמעשה גורמת לשיתוקים וחולשות בגפיים. בעיות רפואיות רבות ומגוונות, כגון סוכרת וזיהומים ברגליים, באו אחריה, ואיתן באו גם בעיות שתייה. פרי הספיק לאבד בשנים האחרונות כחמישים קילוגרם, ולאחר מכן לעלות ולעלות במשקל בצורה קיצונית לא פחות.
בשנת 2011, ילד בן 10 בשם קליף פורסט גילה שפרי מוכר את טבעת האליפות שלו באינטרנט. הגודל של הטבעת מוסיף הרבה לערך שלה – מידת הטבעת של פרי הייתה 25, כאשר מידת גבר ממוצעת היא בין 10 ל-12. עם עזרה מאמו, פורסט קנה את הטבעת תמורת 8500 דולר והיא הוחזרה לפרי. כמה שנים אח"כ, פרי מכר שוב את הטבעת, שנמכרה לפחות פעם אחת מאז תמורת סכומים משמעותיים הרבה יותר.
נכון להיום וויליאם פרי מרותק לכיסא גלגלים וחי על קצבת נכות בבית סיעודי, ומתמודד עם סוכרת והתמכרות לאלכוהול. פרי הוא רק דוגמה לספורטאים מקצועיים בכלל ושחקני פוטבול בפרט, שהקריירה שלהם לא בדיוק סידרה אותם לכל החיים כמו שהציבור אוהב לחשוב. מה שבטוח, וויליאם "המקרר" פרי ייזכר לטובה תמיד בלב אוהדי השיקאגו ברס, ואם יש לפחות מקום אחד בו ירגיש שליו ויתקבל בברכה, זה יהיה הסולג'ר פילד בשיקאגו.
