בואו נתחיל עם המספרים, כי במקרה של דן מרינו המספרים יכולים לתת לכם רק חלק מהתמונה.
9 פעמים בפרו-בול (האולסטאר של ליגת הnfl)
רוקי השנה
MVP
ועוד, עוד הרבה. אבל שוב זה רק קצה המזלג.
הישארו מעודכנים
לאחרונה נכנס להיכל התהילה של הכדורסל טרייסי מגריידי. היו הרבה קולות של מתנגדים שטענו שלא מגיע לו להיות שם. כי הוא לא הצליח לזכות באליפות. אבל זה לא דן מרינו.
דן מרינו הוא לא כמו כל אחד, הוא משהו אחר. ולא היה אף אחד באולם שחשב שלמרינו לא הגיע להיכנס להיכל כשהבן שלו הכריז "אבל שלי, הגיבור שלי, החבר שלי. גברותיי ורבותיי קבלו את דן מרינו"
אחרי קריירת תיכונים נחמדה הוא הגיע לאוניברסיטת פיטסבורג, כבר במהלך העונה הראשונה שלו הוא הפך להיות הקוורטרבק הפותח ולא הביט לאחור, בסוף שנת 1979 הוא הוביל אותם לניצחון 16-10 על אונברסיטת אריזונה.
אחרי שתי עונות של מאזן מעולה של אחד עשרה ניצחונות מול הפסד בודד. בעונה האחרונה שלו המספרים שלו ירדו וכמו כן המנייה שלו בדראפט מה שגרם לו להיבחר רק 27 בסיבוב הראשון של הדראפט אחרי שישה קוורטרבקים, קנט אוברייאן, שהגיע בכלל מהדוויזיה השנייה של ליגת המכללות. שחקן כלכך לא משמעותי שאחרי שנבחר על ידי הניו יורק גטס, דן פנה לסוכן שלו ושאל מי זה בכלל האובראיין הזה.
לליגת הפוטבול האמריקאית הוא הגיע לבוש במדי המיאמי דולפינס והוא הגיע רעב, בעונה הראשונה שלו הוא אף זכה ברוקי העונה אחרי שכבר במשחק השישי של העונה הוא לקחת את מושכות ההרכב הראשון והוא לא שחרר אותם 17 שנה!
בעונה השנייה שלו הוא כבר הראה מה הוא יכול לעשות, שהוא קובע לא פחות משש! שיאי ליגה,בין היתר, הכי הרבה מסירות לטאצדאונים, הכי הרבה יארדים במסירה ועוד ועוד.
אחרי העונה הזאת דן מרינו טען שהוא בטוח שהם יחזרו שוב ושוב למעמד הסופרבול. אבל זה לא קרה, בשש פעמים שונות הם הצליחו להגיע ללטף, כמעט ולגעת אבל נעצרו מרחק נגיעה באליפות האיזורית. למרות זאת במיאמי הקסם לא דעך אפילו לא לרגע. הם ידעו שאולי אליפות אין להם, אבל יש את ההצגה הכי טובה בעיר.
אם אתם עדיין שואלים את עצמכם איך דן הצליח לכבוש ככה את הליגה אני רוצה שתשתמשו בדמיון לרגע. דמיינו בחור עם שיער בהיר ועיניים עוד יותר בהירות. כמובן עם הבלורית הנכונה שמתנופפת ברוח. רגע לפני ה"סאנפ" (מסירת הכדור לקוורטרבק שפותחת את המהלך) בין חריצי הקסדה אתם רואים חיוך לבן בוהק לעבריכם. די מפתיע לראות בן אדם שבעוד כמה שניות הרי האדם בקו ההגנה של הקבוצה היריבה יתנו את כל מה שיש להם, וברוך ה' יש להם הרבה לתת. והכל כדי לראות את התחת היהיר שלך על הרצפה. ויותר מזה, הם יודעים בדיוק מה אתה הולך לעשות.
למסור את כדור עור החזיר שביד שלך לאחד הרצים שמתרוצצים בחיפוש פינה קטנה של אור בין העצים המהלכים שמכסים את רוב האופק. אבל דן מרינו ידע משהו, הוא ידע סוד קטן שלא היה כלכך שמור ותאמינו לי שכל שחקן הגנה שעלה מולו ידע אותו גם. מול מסירה מושלמת שום הגנה לא תעזור. וכה יעזרו לי אלוקים ויוטיוב, בודדים האנשים שידעו להניח את הכדור בדיוק איפה שהוא צריך להיות כמו דן מרינו שלנו.
כמו שאראס הזכור לטובה, יש שחקנים שאולי לא הכי טובים, אבל יש להם בקצות האצבעות קסם, ומרינו היה אחד מאותם שחקנים.
אבל אין מה לעשות בכל משחק צריך גם התקפה, וגם הגנה. ולמיאמי של אותם שנים לא היתה הגנה כלל. עוד שישה פעמים הצליחה אותה מיאמי להגיע לגמר הAFC אבל שהם הם נעצרו. מרינו נתן הכל, אבל שחקנים נהדרים לא אוטומטית עושים את הקבוצה שלך אלופה.
בליגה אוכלת יושביה מרינו הצליח לשרוד לא פחות מ17!! עונות וכל זה באותה קבוצה, בעידן שבו נאמנות הוא מושג מאוד סובייקטיבי אולי קצת קשה לנו לעכל איך זה מרגיש לתת כלכך הרבה למועדון בלי לקבל תמורה. אבל אני קצת אולדסקול, יש יגידו רומנטיקין ויש יגידו שבכלל אני ילד נאיבי. אבל אני בכל ליבי מאמין שחבל, הגיע לו יותר. הגיע לסרט דיסני הזה להיגמר שהנסיך יפה התואר מקבל טבעת, ויחד עם זאת. זה ספורט וכמו לסבתא אין גלגלים בספורט אין מגיע.
אם אתם רוצים לחוש קצת מהקסם
