אזארד צ'ארלס, היה אחד המתאגרפים הגדולים של המאה ה-20. אלוף עולם שנלחם מול כמה מהגדולים ביותר ותמיד גרם להם לירוק דם. זה הוא סיפורו של המשקל בינוני הטוב בכל הזמנים
ביוני 2010, גבר שחור הגיע לעיירה- לורנסוויל, שבמדינת ג'ורג'יה בדרום ארה"ב. והוא הגיע לשם עם ראש מורם, דבר שהיה לא נעלה על הדעת, 40 שנה אחורנית. אך לא בזה מסתכמת האנקדוטה. אותו גבר אפרו-אמריקני בגיל העמידה, הגיע לעיירה ממחוז גווינת', על מנת לקחת חלק בטקס לכבוד אביו, שאת שמו הוא נושא בגאווה-אזארד צ'ארלס-אלוף עולם ואחד מגדולי המתאגרפים בכל הזמנים, שנולד והעביר את תשע השנים הראשונות בחייו, באותה עיירה.
הוא אומנם לא שם מוכר כמו כמה מיריביו הגדולים, ג'ו לואיס ורוקי מרציאנו למשל, אך אזארד צ'ארלס הוא אכן אחד הלוחמים הגדולים של המאה ה-20 והיום הוא היה אמור לחגוג יום הולדת, אילולא נשאר בן 53 לנצח, לאחר מחלה קשה וקריירת אגרוף ארוכה וכואבת. במהלך קריירה מקצוענית בת 15 שנים, צ'ארלס סיפק מעל 120 קרבות בסבב המקצועני (בנוסף ל-42 קרבות חובבניים) וניצח ב-90, כשהוא מוכתר על ידי מגזין THE RING, כמתאגרף הגדול ביותר בקטגורית המשקל הבינוני.
כראוי לכל אייקון אפרו-אמריקני של המאה הקודמת, סיפור חייו של צ'ארלס מרתק ומרשים. כאמור הכל התחיל בלורנסוויל, לפני 96 שנים, אך הוא הפך לבן של מספר ערים, הרואות בו כגיבור מקומי. "הקוברה מסינסינטי" הם קראו לו, זכר לעיר בה גדל ובה הפך למתאגרף. מגוריו של אזארד הועתקו למדינת אוהיו, עקב החיים להם היה צפוי, כילד שחור מהדרום העמוק והגזעני של ארה"ב דאז. עד גיל 9 נאלץ לחוות על בשרו את החוויות הלא נעימות שההפרדה הגזעית כפתה עליו ועל אנשיו, משירותים ומסעדות נפרדים, לישיבה מאחור באוטובוס.
לכן נשלח לגור עם סבו וסבתו. הסבתא הייתה האחראית המרכזית לגבר אליו הוא נהפך. שלא תטעו, לא מדובר באיזה לוחם רחוב, שנלחם על חייו בסגנון משולח רסן. הסבתא שהפכה לאם בפועל; שמה דגש גדול על החינוך והלימודים וכתוצאה מכך, האזארד הפך לתלמיד מצטיין בעל אינטואיציה מרשימה לשפות. במהלך תקופתו בשכונה, למד ספרדית בעזרת חבריו הלטיניים וכשישרת בצבא במהלך מלחמת העולם השנייה והוצב בחזית האיטלקית, למד גם את שפתם של יושבי ארץ המגף. גם צרפתית הצליח לקלוט במהלך שירותו, אך ברמה נמוכה. הוא היה מוזיקאי חובב על הדאבל בס ולפי סיפורים מפה לאוזן; אף ישב לג'אם סאשן לצד אגדת הג'אז-דיוק אלינגטון.
הישארו מעודכנים
אך באותה תקופה האדם השחור היה מוגבל באמריקה, מקובל על החברה רק כאשר הם זוכים לבידור ממנו. הכדורסל, הבייסבול והפוטבול עוד היו סגורים יחסית לאפרו-אמריקנים, כך שהמקום היחידי בו יכלו לזכות בתהילה ספורטיבית, היה בתוך זירת האגרוף. האזארד, שתמיד שאף לעבר חיי נוחות, קבע את היעוד שלו, לאחר שכילד ראה את המתאגרף הקובני הגדול- קיד צ'וקלט, שניחן בחוש אופנה מפותח ואף נאמר עליו שהחזיק בארונו חליפה יוקרתית אחת, לכל יום בשנה.
ואכן כשהפך לכוכב, הפך גם לאיש חיי לילה. צ'ארלס היה בעלים של מספר מועדוני ריקודים, אך למרות זאת שמר על פרסונה ציבורית של איש משפחה ואב למופת, עובדה שלא הובאה לערעור מעולם.
אך מעל הכל הוא היה אחד הלוחמים הרב גוניים ביותר שנראו בזירות האגרוף אי פעם. כל לוחם שעמד מולו, ידע שהוא מגיע לקרב, ללא היכולת להתכונן כראוי באמת, על מנת להתמודד מול סגנונו נטול הדפוסים. "הקוברה מסינסינטי"- נודע כאחד המומחים הגדולים למכות נגד. כשיריב ניסה לתקוף, בהרבה מאוד מקרים הקוברה היה מכיש בין רגע. מה שהוביל כמובן גם למחסום פסיכולוגי ליריביו, שחששו להוריד את ההגנות מולו.
מוסר העבודה של צ'ארלס עזר לו לפתח את הוורסטיליות שבסגנונו, כמו גם העובדה שהיה תלמיד מצוין; שקט, בעל מזג נעים ותמיד מוכן להקשיב. האזארד סיפק רקורד חובבני פנומנלי: 42 ניצחונות ב-42 קרבות, בנוסף לזכייה בטורניר "כפפות הזהב" ובאליפות הלאומית למשקל בינוני. הוא החל במשקל נוצה, אך התקדם בדרגות המשקל, כפי שהמשיך לאורך כל הקריירה.
הוא לא היה בחור גדול בכלל. אך יכולתו לתכנן תוך כדי תנועה, לעתים בטווח של שבריר שנייה בין רעיון למעשה, הקנו ל-האזארד יתרון טקטי גם על הגדולים והחזקים שבמתאגרפים. הקרב הראשון של האזארד בסבב המקצועני נערך ב-1940, במהלכו הפיל למזרון את מלודי ג'ונסון, לאחר 4 סיבובים.
הרצף של הקוברה המשיך בצורה מרשימה, כשיש גרסאות חופפות לגבי מתי ספג את ההפסד הראשון שלו. גרסה אחת הנתמכת במאגר המידע BOXREC, מספרת על הפסד בהחלטת שופטים בקרב ה-21 של האזארד. אחרים אומרים שמדובר בקרב ה-15.
בהמשך הגיעו ניצחונות מרשימים על יריבים איכותיים, דוגמת חבר היכל התהילה העתידי-טדי רוז, כמו גם צ'ארלס בארלי, הנחשב בעיני רבים כאחד הפספוסים הגדולים בתולדות האגרוף. האזארד פילס את דרכו בקטגוריית המשקל הבינוני, בדרך להפיכתו לקונטנדר רציני להזדמנות על התואר, אך כשהחובה קראה לו, הוא ויתר על מקצועו והגשמתו העצמית, על מנת ללכת והילחם ברוע הגדול ביותר של המאה.
למרות שחייו, בעיקר כילד, לא היו פשוטים בארה"ב של אמריקה, אזארד התייצב לצבא ונשלח לחזית האיטלקית, שם העביר שלוש שנים. לאחר שסיים את השירות הצבאי, חזר לכושר במהירות ושב לזירה כמו חדש. האזארד שעלה לקטגורית המשקל הכבד-קל,המשיך לרשום ניצחונות מרשימים, אך דווקא אחד מרגעיו הגדולים בזירה, הפך לנקודת שבר שכמעט והובילה לפרישה.
לאחר ניצחונות על לוחמים מעולים כמו ארצ'י מור ו-לויד מארשל, אזארד ניגש לקרב מול מתאגרף צעיר שהוגדר ככישרון עולה-סם ברודי. הבחור הצעיר הופל לקרשים בסיבוב ה-10 ולאחר מספר שבועות הלך לעולמו כתוצאה מנזקים פנימיים מהמכות שספג. באופן טבעי-אזארד לקח קשה מאוד את המקרה וכמעט ויתר על המקצוע שסיפק פרנסה וחיי נוחות לו ולמשפחתו. המחשבה שהוא מסוגל להרוג אדם בידיו, הקשתה עליו לישון, אך בסופו של דבר האגרוף היה המפלט שלו, הלחם והחמאה שלו, כמו שכבר רשמנו-הפרנסה שלו.
באופן כמעט פרדוקסלי, מי שהוגדר כלוחם במשקל בינוני הגדול בכל הזמנים, לא הצליח לזכות בטייטל שוט בקטגוריות הרלוונטיות, לכן הוא עבר למשקל הכבד. לא מעטים הרימו גבה לגביי יכולתו של הבחור הקטן יחסית, לקבוע מורשת בקטגוריה הכבדה. המון כובעים נאכלו בעולם האגרוף באותה תקופה.
ב-22 ליוני 1949, אזארד צ'ארלס, שנולד בלורנסוויל, ג'ורג'יה וגדל בסינסינטי, אוהיו, נגע בשמיים. הקוברה התייצב מול ג'רזי ג'ו וולקט, לקרב על אליפות העולם הפנויה. השניים נלחמו לאורך 15 סיבובים, אך אזארד שלט בקרב וזכה בחגורה בהחלטת השופטים. אזארד הגן על התואר שלו שמונה פעמים, כולל מול גיבור ילדותו, "המפציץ החום"- ג'ו לואיס. לואיס אחד המתאגרפים הגדולים בהיסטוריה ופורץ דרך, כבר הגיע מעט אחרי השיא, אך עדיין היה מדובר באחד הלוחמים החזקים בסבב. השניים נלחמו לאורך כל 15 הסיבובים, אך שוב האזארד זכה בהחלטת השופטים.
לבסוף אזארד הפסיד את התואר מול יריבו הגדול – ג'רזי ג'ו וולקט (אותו ניצח ארבעה חודשים קודם והגן על תארו). לאחר שהתאושש, חזר למעמדו כקונטנדר ונפגש שוב מול וולקט, אך הפעם ספג נוקאווט מהדהד, בקרב שהוגדר על ידי מגזין THE RING כ-קרב הטוב ביותר של השנה.
צ'ארלס המשיך להראות לעולם האגרוף שעוד יש לו מה לתת וחזר במהרה לתלם. לאחר ניצחון מרשים על בוב סאט'רפילד, "הקוברה מסינסינטי" זכה להזדמנות נוספת על התואר-הפעם מול אחד הספורטאים הגדולים ביותר שהיו אי פעם-רוקי מרציאנו הבלתי מנוצח. גם מרציאנו עצמו סיפר, שלא פגש לוחם קשוח מצ'ארלס.
השניים נפגשו לצמד קרבות, בסיומם הלוחם האגדי מברוקטאון, שמר על מעמדו כ-לא מנוצח, אך מי שלקח אותו לריקוד האינטנסיבי ביותר היה ללא ספק "הקוברה מסינסינטי". בקרב הראשון ביניהם, אזארד צ'ארלס עשה היסטוריה בלאו הכי, לאחר שהפך לראשון ששרד את כל 15 הסיבובים מול מרציאנו. אך למרות זאת, הניצחון בקרב שהוגדר כאחד הטובים בהיסטוריה, הלך לאלוף המכהן, בהחלטת שופטים.
בקרב השני ביניהם האזארד כבר נפל לאחר שמונה סיבובים, אך הצליח לספק מכה איכותית שגרמה ל-"רוק" לאבד לא מעט דם מאפו. זו הייתה שירת הברבור על ימיו של האזארד צ'ארלס כקונטנדר. כעבור 15 חודשים הוא ערך את הקרב האחרון שלו וניצח את טוקסי הול, ניצחונו ה-90 בסבב. למרות שהיה אדם אינטליגנט, האזארד התקשה להתמודד עם החיים לאחר האגרוף. עסקיו לא הרוויחו כסף, אך נורא מכך בריאותו הפכה רופפת. עד שהתגלה, שעוד בדמדומי הקריירה שלו סבל מהמחלה העצבית-ALS, הידועה בארה"ב כ-"מחלת לו גריג" על שם שחקן הבייסבול, שגם כן נאבק מחלה הזו עד מותו.
גם האזארד צ'ארלס קרס תחת המחלה. תחילה נאלץ להשתמש במקל הליכה, לאחר מכן בכיסא גלגלים ולבסוף גם איבד את כושר הדיבור שלו, עד שמת ב-28 למאי 1975 והוא בן 53 בסך הכל. אך למרות הכאבים והסבל, אזארד מעולם לא התלונן, תמיד נשאר מחויך ושמח בחלקו ככל האפשר. גם יריביו הגדולים ביותר סיפרו שמדובר בג'נטלמן ואישיות נעימה. האזארד אף נודע בתואר "האלוף השקט".
משפחתו ממשיכה לחיות את מורשתו, אשתו האהובה- גלאדיס, שתי בנותיו ובנו הנושא את שמו (שהמשיך את המורשת לאחר שהעביר את השם גם לבנו שלו) חיים את זכרו לאורך כל חייהם. למרות שמעולם לא זכה לתהילת עולם שאולי הגיעה לו, הוא הפך לאגדה חיה בשני הערים בהן גדל- גם בסינסינטי אהובתו וגם בלורנסוויל הדרומית, בה נולד. הוא אלוף העולם היחיד שיצא מערים אלו.
גם עולם האגרוף לא שכח את מורשתו של "הקוברה מסינסינטי" שהוכנס ב-1990 להיכל התהילה. סיפורו הוא כזה הראוי שיסופר, גם 42 שנים לאחר מותו.
