מראט סאפין נולד במוסקבה אז ברית המועצות כיום כמובן רוסיה, למיכאל סאפין ולרואזה איסלאנובה, למשפחה ממוצא טטארי. הוריו של מראט היו שניהם טניסאים ומאמני טניס בעברם, ואביו אף היה המנהל של מועדון הטניס ספרטק המקומי. בילדותו התאמן סאפין במועדון הטניס של אביו, יחד עם מספר טניסאים בולטים נוספים לעתיד, כדוגמת אנה קורניקובה, ילנה דמנטייבה ואנסטסיה מיסקינה. אחותו הצעירה של סאפין, דינארה סאפינה, היא טניסאית מקצוענית ודורגה גם היא ראשונה בעולם.
בהיותו בן 14 בלבד הוא עבר לולנסיה שבספרד, על מנת להתקדם באמצעות תוכניות אימון מתקדמות בטניס, שלא היו קיימות אז ברוסיה. כתוצאה משהותו בספרד למד סאפין גם לדבר ספרדית שוטפת.
סאפין נחשב לטניסאי בעל מצבי רוח קיצוניים, שסומך על כשרונו בלבד ומתקשה לשחק בצורה טקטית. המשטחים האהובים עליו היו המשטחים הקשים עליהם משחקים באליפות ארצות הברית, והעיד כי את משטח החימר של אליפות צרפת ואת הדשא של וימבלדון הוא שונא במיוחד. בעבר הוא חזר על אמרתו של איוון לנדל, כשאמר: "דשא מיועד לפרות, לא למשחק טניס". סגנון המשחק שלו מתבסס על חבטות פתיחה בעוצמה רבה ועל חבטת כף יד עילאית. מאידך, הוא לא אוהב לרוץ על המגרש ולעתים הוא מוותר מראש על משחקונים שלמים.
סאפין ידוע כשחקן בעל פתיל קצר מאוד, ובמהלך הקריירה שלו שבר למעלה מ-300 מחבטי טניס כתוצאה מהתפרצויות זעם במהלך משחקים.
הטניסאי תלה את המחבט כשבאמתחתו, בין 15 התארים בהם זכה, שלושה תארי מאסטרס באולם ברסי בפריז, שני גראנד-סלאם ושני תארי גביע דייוויס, בנוסף לבכורת הדירוג העולמי.
הישארו מעודכנים
אבל בלי קשר לתארים ולמספרים היבשים, הטניסאי הצבעוני הזה ייזכר כאחת הדמויות הכריזמטיות והפופולאריות ביותר בעולם הטניס בעשר השנים האחרונות, בהן נתן לקהל הרבה סיבות להריע לו, להתאכזב ממנו, אבל אף לא סיבה אחת להשתעמם. לכבוד יום הולדתו בואו ניזכר בכמה משחקים בלתי נשכחים שהיו לו בקריירה
צרפת 1998, סיבוב 1: סאפין – אגאסי 7-5, 5-7, 2-6, 6-3, 2-6
"מתאים שכאן הכל התחיל ושכאן הכל הסתיים", אמר סאפין בטקס הפרידה באולם ברסי אחרי ההפסד לדל פוטרו, אותו הפסד שלאחריו הודיעה על פרישה. כוונתו הייתה לטורניר אחר בפריז, הרולאן גארוס, בו הייתה הפריצה הגדולה שלו.
ב-98', כשהוא מדורג מחוץ למאייה הראשונה בדירוג העולמי, סאפין נכנס לטורניר כעולה מהמוקדמות וקיבל בסיבוב הראשון את אנדרה אגאסי. האחרון היה בתהליך התאוששות אישי ודורג במקום ה-20 בעולם, לאחר שזכה כבר בשני תארים באותה העונה והגיע לגמר טורניר החימר במינכן, בהכנה לפריז.
סאפין בן ה-18 לא התרגש (בדיעבד אמר "קל הרבה יותר בתור צעיר, אף אחד לא מכיר אותך, אף אחד לא יודע איך אתה משחק ואין עליך לחץ") וניצח את מי שעתיד להיות האלוף בשנה הבאה בחמש מערכות. לאחר מכן, המשיך וניצח גם את האלוף המכהן, גוסטבו 'גוגה' קוורטן, בחמש מערכות בסיבוב השני, והפסיד רק לסדריק פיולין המקומי בעוד משחק של חמש מערכות בשמינית הגמר.
אליפות ארה"ב 2000, גמר: סאפין – סמפראס 4-6, 3-6, 3-6
"ידעתי שאין עליי לחץ. ניצחתי אותו שבועיים לפני בטורונטו וסמפראס בטח חשב לעצמו 'אין סיכוי שאפסיד לרוסי בן 20 פעמיים ברציפות'. שיחקתי מושלם, לא חשבתי בכלל על הניצחון", נזכר סאפין באותו משחק.
אחרי הניצחון המדהים הזה, התקשורת והאוהדים רעשו וגעשו – "נמצא היורש לסמפראס!", צעקו כולם, "הענק הזה, שגורם למחבט להיראות כמו קיסם, משחק טניס מדהים, וזה רק עניין של זמן עד שיהיה אחד מהגדולים בהיסטוריה".
סאפין עלה למקום הראשון בעולם כמה שבועות לאחר הניצחון, אך הפסיד את בכורת הדירוג רגע לפני סוף העונה לקוורטן, לאחר שהפסיד לסמפראס ולאגאסי באליפות סוף העונה בליסבון, ולא חזר אליה יותר בשום שלב בקריירה.
גמר אוסטרליה 2002: יוהאנסון – סאפין 6-3, 4-6, 4-6, 6-7 (4)
אם דיברנו קודם על אכזבות, הרי שהמשחק הזה היה אחת מהנקודות הכואבות ביותר בקריירה של סאפין. לאחר ניצחון משכנע בחמש מערכות מול טומי האס בחצי הגמר, מראט התייצב מול השבדי למשחק על התואר, בו ההימור הסביר היה עליו.
בגמר, ישבו ביציע של סאפין ארבע בלונדיניות יפיפיות ("הזמנתי רק אחת מהן, היא בכלל הייתה ידידה של מקס מירני. כל השאר באו איתה, אני לא יודע מה הן רצו"), וסאפין שיחק טניס גרוע בהפסד שהסברו היחידי היה חוסר הריכוז המפורסם של הכישרון הגדול. המשחק הדגיש עוד יותר את הקלישאה שנוגעת לסאפין – טניסאי ענק שהשיג המון, אך ללא ספק יכול היה לעשות יותר.
חצי גמר אוסטרליה 05': סאפין – פדרר 7-5, 4-6, 7-5, 6-7, 7-9
מלבורן פארק ב-2005 היה הבמה לאחד מטורנירי הגראנד-סלאם האיכותיים בעשור האחרון, עם אין-ספור משחקים מדהימים בין שחקנים מהרמה הגבוהה ביותר. תריסר חודשים לפני המשחק הזה, שהוכתר על ידי רבים לאחד מהגדולים בהיסטוריה, סאפין הפסיד לפדרר בגמר במלבורן בטורניר הקאמבק הגדול שלו לאחר פציעה טורדנית שהשביתה אותו במרבית 2003.
פדרר הגיע למשחק כמספר אחד הבלתי מעורער בטניס העולמי, עם רצף נצחונות שעמד על שלושים וחמישה, ולאחר ההפסד המונומנטאלי לסאפין לא הפסיד יותר על מגרשים קשים במשך 13 חודשים ו-56 משחקים ברציפות (שיא כל הזמנים).
את סאפין, ששיחק אולי את הטניס הטוב בקריירה שלו, זה לא ריגש במיוחד, הוא ניצח את פדרר ולאחר מכן את יואיט, הגיבור המקומי, בגמר מצוין. בכך זכה בתואר הגראנד-סלאם השני והאחרון שלו. בקרירות רוסית אופיינית ("אנחנו הרוסים", הוא צוטט כאומר, "קשה להבין אותנו, נכון? לא בלתי-אפשרי, אבל קשה"), לאחר הניצחון הוא לא צעק, לא הרים את ראשו לשמיים ולא הראה שום סימן לכך שעשה כרגע את הבלתי יאומן, אלא קפץ את אגרופו ואפילו לא חייך, כראוי לטניסאי שיודע כמה טוב הוא יכול להיות.
גמר הדייוויס 06', משחק 5: סאפין – אקאסוסו 3-6, 6-3, 3-6, 6-7
ההתמודדות במוסקבה הייתה מפגש בין שני ענקי גביע דייוויס, סאפין ונלבנדיאן, ולמרות שדווקא את המשחק הישיר בין שניהם ניצח הארגנטינאי, סאפין הוכיח שוב מדוע הוא אחד משחקני הדייוויס הגדולים ביותר בשנים האחרונות. הוא חבר לטורסונוב בניצחון במשחק הזוגות ולאחר מכן ניצח את המשחק החמישי והמכריע והביא לרוסיה את גביע הדייוויס השני בתולדותיה. הוא היה גם אחראי לגביע הראשון שהגיע למוסקבה, לאחר שניצח שני משחקים בגמר מול צרפת באותו אולם ברסי בו סיים את הקריירה.
מלבד העפלה לחצי גמר ווימבלדון ב-2008, זה היה ההישג הגדול האחרון של סאפין בקריירה, וללא ספק הישג שראוי למסגר, לטניסאי שהוקיר את המשחק עבור המדינה שלו לא פחות מאשר את המשחקים עבור עצמו.
אז סאפין חוגג יום הולדת ואין ספק שטניסאי צבעוני כמוהו לא נקבל בזמן הקרוב ואם כן, יש עוד הרבה מחבטים שצריכים להישבר עד שזה יקרה ונוכל להכתיר לו יורש
