עולמו של ויין

הוקי קרח אינו ספורט קל למשחק. הקואורדינציה שצריך כדי להחליק על המשטח, לא לחטוף צ'קים (תיקולים), לכוון את הדיסקית ולדייק לתוך שער זעיר היא די גבוהה. הענף אמנם פופולרי בצפון אמריקה והארצות הקרות של אירופה (ויפן) בלבד אבל עבור כל אחת מהמדינות האלו הוא מסמל את מה שאנחנו רוחשים לכדורגל. אם אצל חובבי הכדורגל יש בתור דמות ראשית של "הגדול מכולם" את הויכוח התמידי בין פלה למראדונה, בהוקי קרח ישנו קונצנזוס שאומר חד משמעית: הגדול מכולם היה ויין גרצקי.

גרצקי נולד בעיירה ברנדפורד במחוז אונטריו שבקנדה בבית שהיה מובנה לניבוי העתיד אליו יפנה. אביו בנה בחצר האחורית מגרש הוקי קטנטן עליו גרצקי ויתר אחיו היו משחקים. כבר בגיל שנתיים הוא אילץ את אחותו הגדולה מארי להיות השוערת האישית שלו בזמן שניסה להבקיע לה בעזרת מקל מיניאטורי את הדיסקית לתוך השער.

את הקריירה הרשמית שלו החל גרצקי בקבוצת הילדים של העיירה. הקבוצה, שהייתה מיועדת לגילאי 10, קיבלה את הילד הצנום לשורותיה למרות שהיה בן 6 בלבד. באותה קבוצת ילדים, הוא החל את מה שהפך להיות סימן ההיכר שלו. גופיות המשחק שחולקו לילדים היו כמעט תמיד גדולות על ויין הקטן שכן הן היו מיועדות לילד בן 10 ולא 6. ויין הצעיר היה דוחף את שארית הבד הרופף לתוך מכנסיו בצד ימין של הגוף, מנהג שלקח איתו גם לקריירת הבוגרים שלו.

הקריירה של ויין הצעיר נסקה מטאורית, בגיל 10 כבר היו לו 378 שערים ומעל 100 בישולים ועד גיל 13 הוא כבר עבר את רף אלף שערי הקריירה בגילאי ילדים. הוא היה שנוא על ידי יתר הורי השחקנים שחשו שקל אור הזרקורים נופל עליו ואינו מתייחס לילדיהם שמשחקים איתו בקבוצה. משפחת גרצקי הבינה שכדי לתת לנער שקט נפשי, צריך לנדוד והחלו לנהל מלחמה עם ארגון ההוקי לנוער מכיוון שעל פי החוק היה אסור לרשום שחקנים בקבוצה בעיר אחרת, משפחת גרצקי ניצחה במאבק ושלחה את הילד הצעיר לטורונטו הגדולה כדי להמשיך את חלומו. שנתיים שיחק גרצקי בקבוצת נוער בטורונטו עד שהחל הדראפט של שחקני הנוער. 2 קבוצות דליגו מעל הכישרון הצעיר והשלישית, סולט סיינט מארי גרייהאונדס בחרה בו למרות שאביו אמר שאין סיכוי שויין יגיע לשם מכיוון שהמרחק בין ביתו לעיירה הצפונית ממנה הקבוצה מגיעה גדול מדי. בסופו של דבר גרצקי מצא משפחה להתארח אצלה, הגיע לקבוצה ולראשונה בחר (בלית ברירה יש לומר כי המספר שרצה, 9, היה כבר תפוס) את המספר 99.

אחרי שנים מוצלחות בנוער, הוא הגיע לליגת הפיתוח ה-WHA ולאחר מכן נבחר בדראפט על ידי האדמונטון אויילרס. במדי האויילרס גרצקי עשה את עונת הרוקי הטובה ביותר אי פעם של שחקן הוקי כלשהו כאשר הבקיע 51 שערים, בישל 86 וסיים את העונה עם 137 נק'. הוא זכה בתואר ה-MVP, הראשון מתוך 8 רצופים, כאשר בד בבד הוא עובר לא פחות מ-4 פעם את רף ה-200 נק', הישג מטורף בפני עצמו, כאשר עוד עונה של 196 נק' הורסת לו רצף של 5 עונות כאלו של 200+.

אבל לא הכל היה מוצלח בממלכת אדמונטון. הבעלים של הקבוצה נקלע לחובות ענק ובעקבות כך, שעות ספורות אחרי הזכייה באליפות (הסטאנלי קאפ), הוא כבר היה במשא ומתן לטרייד שישלח את גרצקי החוצה כדי לפנות את תקרת השכר. גרצקי תחילה סירב לעזוב, אבל כשהבין את הביטואציה, דרש שיחד איתו יעברו חבריומרטי מק'סורלי ומייק קרושלניצקי. בסופו של דבר התבצע טרייד עם לוס אנג'לס שבו גרצקי ו-2 חבריו עברו לאל. איי. בתמורה ל-2 שחקנים, 15 מ' דולר ובחירת דראפט עתידית.

ההשפעה שלו על הקבוצה מאל. איי. הייתה מיידית. בעיר שבה ההוקי הוא ענף שולי (כשיש את הלייקרס והקליפרס זה הגיוני) הוא הצליח, בעזרת רצף נצחונות מרשים של בקבוצה, להביא קהל רב למגרשה הביתי של ה"קינגס". דווקא במדי הקינגס חווה גרצקי עונה מזעזעת בקנה המידה שלו כאשר נפצע וישב בחוץ את רוב עונת 1992-93 אך עדיין הצליח לסיי עם 65 נק', מאזן שהרבה שחקנים היו מתגאים בו לאורך עונה מלאה. זה קטע רצף של לא פחות מ-13 עונות בהן רשם לעצמו 100+ נק' בעונה אך בסופו של דבר הוא חזר לרגעי ההכרעה כדי לקחת את הקינגס בפעם הראשונה בתולדותיהם לגמר הסטאנלי קאפ שם הם כבר הפסידו למונטריאול קנדיינס.

מהר מאוד החלו לצוץ שמועות שגרצקי אינו מרוצה בקליפורניה והוא יזם שיחה עם הבעלים כדי לארגן לעצמו טרייד. מיד קבוצות הליגה שמעו על המתרחש וניסו להיות מועמדות לקליטה אבל מהרגע הראשון הפייבוריטיות היו סיינט לואיס וניו יורק ריינג'רס.

גרצקי בסופו של דבר בחר בסיינט לואיס אבל הרומן אצל הבלוז נמשך 5 חודשים בלבד ואת עונת 96-97 הוא כבר עשה בקבוצה השניה שרצתה אותו, הניו יורק ריינג'רס. השחקן האגדי שיחק במדי הריינג'רס את שלושת העונות האחרונות של הקריירה שלו ולראשונה לא שימש כקפטן קבוצה כלשהי.

גם במדי נבחרת קנדה הוא חווה הצלחה כאשר זכה במדליית הכסף באליפות העולם ב-1996 אבל את ההישג הגדול ביותר שלו עם הנבחרת הוא השיג כמנהלה הטכני של הנבחרת הקנדית כאשר המדינה הצפונית זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף ב-2002, הראשונה מזה 50 שנה!

מורשתו של גרצקי משאירה סימני היכר בכל מקום בו דרך. בלוס אנג'לס, בכניסה לסטייפלס סנטר יש פסל ענק בדמותו ובאדמונטון, הכביש הראשי שמוביל למגרש ההוקי שונה לשמו כאשר גם העירייה החליטה לשנות את מספר האוטובוס שנוסע באותו כביש ל-99, לזכר מס' חולצתו שאגב הוצאה לפרישה על ידי הליגה כולה לאחר שהכוכב הגדול שם את המחליקיים בצד. הוא הוכנס להיכל התהילה מספר חודשים בודדים לאחר פרישתו והיה העשירי בסך הכל שלא היה צריך לעבור את שלוש שנות ההמתנה שבין תאריך הפרישה לבין תאריך ההכרה כחבר היכל תהילה, הוא גם היה האחרון שזכה לעשות כך. פאנל של 50 מומחי ספורט בחר בו כמעט פה אחד לשחקן ההוקי קרח הגדול ביותר בכל הזמנים כאשר גרצקי עצמו אמר ש"הייתי בוחר בגורדי האוו או בובי אור, הם הרבה יותר ראויים ממני".

בפן האישי, גרצקי עמד במספר שערוריות בתקופה האחרונה בעיקר מתי שניסה לגונן על בתו הסוררת פולה שהחלה קריירת דוגמנות ולא ממש הסתירה את מה שנמצא מתחת לבגדים. דבר שגרר ביקורת רבה שכביכול היא מכתימה את השם "גרצקי, האגדי. התגובות המגוננות של ויין גררו תגובות נגד שאמרו שהוא כפוי טובה אבל סוף טוב-הכל טוב, הבת התאפסה על עצמה, התחתנה, וכעת השם גרצקי בוודאות לא יוכתם יותר באף כתם שחור אלא ימשיך להתנוסס בגאווה בתור השם הגדול ביותר שידע ענף ההוקי קרח.