מאז ומעולם תמיד היו את הטניסאים שהיו מוסיפים צבע לטניס ונותנים מעצמם משהו אחר לסבב הATP שלא היו מסתכלים על הטניס כהכנסה, אלא כאל עוד משהו מהנה בחיים שלהם הם נקראים התפאורה של הטניס אלה שמוסיפים וירטואזיות, אתלטיות, תכונות שאין לטניסאי שפוי אחר.
הראשון שבחבורה הוא גאל מונפיס. הצרפתי שהתגלה ככשרון אדיר בצעירותו, וההוכחה הרשמית לכך הגיעה ב2004- כאשר זכה בשלושת תארי הנוער של הגראנד סלאם ולראיה: אליפות ארצות הברית הפתוחה, אליפות ווימבלדון ואליפות צרפת הפתוחה. אבל הבעיה של שחקנים כמו גאל זה המעבר מהמיקרו למאקרו, מקריירת הנוער אל הקריירה האמיתית המקצועית, ושם הוא כשל ברגע האמת. גאל לא הצליח לעשות את ההישגיים שעשה כשהיה נער ובעצם נעלם מהתודעה הרשמית. אומנם גאל מונפיס ידוע כאחד שיכול לנצח כל אחד בזמן נתון אבל לשם הזה "קוראים שחקן של יום" וזה לא מתאים לטניס המקצועי של היום. למונפיס יש סגנונות שייחודיות אליו בלבד וזה הוירטואזיות,האקרובטיות, הגמישות להגיע לכל כדור בכל מצב וכמובן לעשות את מה שהכי אוהב-לתת שואו לקהל. כי בשביל זה הוא משחק וכשהתראיין ל-espn הוא אמר שהוא "משחק בשביל הכיף וכי ההכנסה של הטורנירים כלל לא מעניינת אותי" וזה מראה כמה שהוא אדיש לעשות קריירה רצינית אמיתית ולכן הוא נחשב לפספוס של הטניס העולמי.
גם ההישגיים של גאל לא ממש היו טובים ולראיה: הגעות לחצאי גמר גראנד סלאם (אליפות ארצות הברית הפתוחה 2016 שהם הפסיד לנובאק דג'וקוביץ ב-4 מערכות כאשר מקנרו אמר באמצע המשחק "זה לא מתאים, זה ביזארי, זה מבייש את המעמד של הגראנד סלאם", והגעה לחצי הגמר של הרולאן גארוס) ובטורניר המאסטרס גם לא ממש הגיע לזכיות משמעותיות.
ניק קיריוס אמנם עוד טניסאי צעיר שכל עתידו לפניו, אבל לפי התחלת הקריירה שלו זה לא נראה כאלו הקריירה המקצועית מעניינת אותו. טניסיאי שבעיני המתבונן משחק בשביל הכיף ממש כמו מונפיס עם וירטואזיות, סרב עוצמתי, פורהאנד נהדר, מדי פעם עולה לוולי אבל כשהעצבים לוקחים פיקוד הוא נכנס למראה שחורה ולא יוצא ממנה וההוכחה הרשמית לכך היא שהוא מוותר בקלות מדי על משחקים. רוב הטניסאים בסבב טוענים שכל הבעיה של קיריוס היא בעיה מנטלית וכי הוא צריך מסאז' בראש שקוראים לו פסיכולוג שאולי יפתור את הבעיה של קיריוס, אבל לקריוס יש נקודות חיוביות והם ניצחונות על מדורגים בכירים ולראיה: רפאל נדאל בווימבלדון 2014 ב4- מערכות מרתקות עם הסרב האימתני שלו.
ויחד עם זאת קיריוס גם הצליח לנצח מדורג בכיר אחר וזה את הטניסאי הטוב בהיסטוריה (לדעתי האישית בלבד), הלא הוא רוג'ר פדרר, בטורניר מדריד 2015 בשתי מערכות מותחות. מה גם שקיריוס זכה ב-3 טורנירים בקריירה הקצרה שלו עד כה.
עוד שם שאפשר לדחוס לרשימה הזו הוא דאסטין בראון הגרמני שבצעירותו לא הרשים יותר מדי. הוא נהג יותר לקחת חלק בטורנירי הצאלנג'ר שהם בעלי חשיבות פעוטה אבל הדבר הכי מדהים בבראון זה היכולות שלו, הן פשוט מפליאות. יש לו יכולות ניתור אדירות, הוא אקרובט בצורה בלתי רגילה, האמת היא שהוא קצת מזכיר את מקנרו האגדי ביכולות הוולי שלו אבל הבעיה של בראון היא היציבות. דאסטין לא מסוגל לשחק משחק מלא מאוזן הוא חייב לתת שואו לקהל שלפעמים אפילו גורמות לפדרר או טניסאי אגדי אחר להיות פעור פה, ולהיות מעריץ מה גם שההישגיים שלו לא מרשימים במיוחד כאשר רק בגיל 28 עשה את הפריצה שלו לתודעה הרשמית של הטניס.
יכול להיות שעם ההכוונה הנכונה דאסטין בראון היה מצטייר כשחקן יותר רציני וכזה שנלחם על נקודות כמו דוד פרר ורפאל נדאל שכשהם היו משחקים הם היו משאירים חלקים על המגרש וכל נקודה במשחק הייתה חשובה להם וזה ההבדל ביניהם לבינו ואין ספק שדאסטין בראון הוא פספוס לעולם הטניס.
בנואה פאר (אין קשר לשחר) הצרפתי הוא טניסאי בעל פוטנציאל שיש לו את כל החבילה. רבים האמינו כי הוא יגיע אל המקום הראשון בעולם לאור היכולות האדירות שלו כשהיה נער אבל כאשר נכנס אל הדבר האמיתי שנקרא סבב ה-ATP הוא נחנק ולא הצליח להסתגל וההוכחות לכך היא הפתיל הקצר שלו. יחד עם זאת גם חוסר היציבות שלו שמתבטאת בזריקת מחבטים, בויכוחים עם שופטים שלא לצורך וכתוצאה מכך הוא נכנס לספין שגורם לזרוק משחקים כאילו שהם לא מעניינים אותו והקריירה המקצועית שלו מצטיירת כאל פרט שולי מה גם שהישיגיו של פייר ממש לא מרשימים כאשר מעולם לא עבר את רבע הגמר בגראנד סלאם או טורניר מאסטרס אחר. אולי הוא צריך לעשות סוויץ' בראש עם פסיכולוג ספורט כי הכשרון קיים פשוט צריך לממש אותו אחרת הוא יהיה עוד אבידה גדולה לטניס העולמי כי הוא בהחלט עדיין יכול, בגיל 27, לעשות שינוי ואולי לתת פייט לצמרת ה-ATP.
אחרון ברשימה הוא פאביו פוניני האיטלקי שהתגלה ככשרון אדיר בצעירותו כאשר הגיע אל המקום ה-8 בעולם לנוער, אבל המעבר מהנוער אל הבוגרים שינה ב180 מעלות את הטניס שלו וההסתגלות אל הקריירה המקצועית רק חירבה לו את הקריירה. פוניני מאופיין כשחקן שזורק משחקים וככזה שכשהעצבים שלו משתלטים עליו הוא פשוט הופך לשחקן שטניס מקצועי לא מעניין אותו.
אומנם לפוניני יש כשרון בפורהאנד מה גם שהגובה הדחוק שלו פוגם בו ויחד עם זאת פוניני אין לו את היכולת להאמין במשחק ולתת מעצמו כמו שחקנים שהם באמת שחקני נשמה שבאמת נאבקים על כל כדור לעומת זאת. מה גם שהקריירה המקצועית של פוניניעד כה לא מאופיינת בהישגים אדירים. ההישג הכי גדול שלו היא הגעה לרבע גמר גראנד סלאם בשנת 2011 ברולאן גארוס כאשר הוא גם מסמן עלייה לרבע גמר הגראנד סלאם לאחר ניצחון אדיר על רפאל נדאל ב-5 מערכות לאחר שכבר היה בפיגור 2-0 אבל היום בגיל 29 פוניני משחק בשביל הכיף ובעצם מבזבז את הקריירה שהייתה יכולה להיות יותר מרשימה.
