אנזו פרארי נולד ב18/2/1898 במודנה שבאיטליה, ולא הייתה לו שום השכלה פורמלית . בגיל עשר לקח אותו אביו אלפרדו לצפות בתחרות מרוץ מכוניות בבולוניה, דבר שעיצב את תשוקתו של אנזו למכוניות עוצמתיות.
למשפחתו היה עסק משגשג לנפחות שחישל סרנים למסילות רכבת. ב- 1916 פרצה באיטליה מגפת שפעת, שכתוצאה ממנה נפטר אביו, העסק המשפחתי קרס, ואנזו בן ה- 18 החל לחפש עבודה במטרה לעזור בפרנסת המשפחה.
הוא ניסה את מזלו בחברת "פיאט" אך נדחה. באחת מנסיעותיו למילאנו, בחיפושיו אחר מקור פרנסה הוא פגש באוגו סיבוצ'י נהג ניסוי בחברה קטנה שנקראה CNM, ובהמשך הצטרף לסיבוצ'י והחל להתחרות במרוצי מכוניות בדגמי החברה, אך ללא הצלחה מרובה.
ב – 1919 הצטרף לסוביצ'י לגראנד פרי של טארגה פלוריו, שהייתה התחרות הרשמית הראשונה בה השתתף. המירוצים אז לא היו מאורגנים כמו היום וכך קרה שרוח וגשם חזקים ליוו את המירוץ לכל אורכו, והמאבק של השניים היה כנגד איתני הטבע יותר מאשר כנגד הנהגים האחרים, ואם לא די בזה בסיבוב האחרון, כשהגיעו לאיזה עיירה קטנה, נחסמה דרכם ע"י קבוצה של אנשים שהאזינו לנאום של מושל הפרובינציה, ולכן לא הצליחו לסיים את התחרות .
למרות כל זה הופעתם של פרארי וסיבוצ'י בתחרות טארגה פלוריו הייתה מוצלחת מספיק, כדי שיקבלו הצעה להתחרות עבור חברת אלפא רומיאו.
פרארי החל לנהוג עבור חברת אלפא רומיאו בתחרות הבאה בטארגה פלוריו באחת המכוניות של אלפא רומיאו כאשר הוא מסיים במקום השני, ובמרוץ נוסף במקום הראשון.
הישארו מעודכנים
הוא המשיך להתחרות עבור חברת אלפא גם בשלוש השנים הבאות וב-1923 ניצח את הגראנד פרי של ראבנה , שם גם ראה לראשונה את סמל הסוס הקופץ, שיהפוך בערוב הימים לסמל המסחרי של חברת פרארי.
ב – 1924 השיג את ניצחונו הגדול ביותר בגרנד פרי של פאסקרה, כשהוא זוכה בגביע אסרבו היוקרתי.
בעקבות הצלחות נוספות שהשיג בהמשך, הוא קודם להיות הנהג הראשי של קבוצת אלפא, והחל להתחרות בתחרויות גראנד פרי רציניות כשהוא נוהג במכוניות המרוץ החדישות ביותר באותה תקופה.
לפני הגראנד פרי היוקרתי בצרפת, נקלע לפתע פרארי למשבר , כשכל בטחונו העצמי אבד פתאום, עד כדי כך שהוא נמנע לבסוף מלהתחרות דווקא בגראנד פרי היוקרתי ביותר, שהיה עשוי לשדרג מאד את מעמדו בעולם המירוצים. פרארי לא הצליח להתאושש מן המשבר הזה והפסיק להתחרות לחלוטין עד לשנת 1927, ואז שב להתחרות אך בתחרויות קטנות ופחות יוקרתיות.
במהלך הזמן הזה הפך פרארי למנהל התחרויות של חברת אלפא רומיאו, כשבמסגרת תפקידו זה הוא בחר את הנהגים, וניהל את כל אסטרטגיית התחרויות של החברה, ובמקביל עמד בראש מערך ההפצה של החברה במודנה.
ב – 1929 הקים פרארי קבוצת מרוצים עצמאית משלו לה קרא "סקודריה פרארי" ואף עמד בראשה, כשהוא מנצל את מעמדו בחברת אלפא, כדי לספק לקבוצתו את מכוניות המרוץ ואת כל הטיפולים והאחזקה שהנהגים נזקקו להם בזמן המרוצים.
פרארי החל לאסוף נהגים לקבוצתו, וביחד עם נהגים צעירים ומתחילים החתים גם שני נהגי מרוצים מהבולטים של אותה תקופה : ג'וזפה קאמפארי וטאציו נובולארי, ששימשו מלבד כנהגים מן המניין בקבוצה של פרארי גם כמנטורים של הנהגים הצעירים. בשיאה מנתה קבוצת סקודריה כ 50 נהגים, הקבוצה הגדולה ביותר שנבנתה ע"י אדם אחד. קבוצת סקודריה התחרתה ב 22 תחרויות והשיגה 8 ניצחונות ומספר מיקומים טובים אחרים. נהגי הקבוצה לא קיבלו משכורות אלא אחוזים מכספי הזכיות בתחרויות בהם השתתפו.
ב – 1937 כתוצאה מחילוקי דעות עם חברת אלפא, עזב אותה פרארי והקים מפעל מכוניות עצמאי (Auto-Avio Costruzioni ) שבנה וסיפק מכוניות מרוץ קטנות שנקראו AAC 815S עליהם נהגו אלברטו אסקארי ולוטריו ראנגוני , אלה היו למעשה מכוניות המרוץ הראשונות שייצר פרארי בעצמו – מכוניות המרוץ הראשונות של פרארי. כמו כן סיפקה החברה חלקי חילוף, ושירותי אחזקה ותיקונים לקבוצות מרוצים אחרות.
בזמן מלה"ע השנייה הייתה החברה מעורבת בייצור המלחמתי, ועקב הפצצות המפעל במודנה עברה למרנלו. אחרי המלחמה החל פרארי לייצר מכוניות מרוץ תחת השם פרארי, וב-1945 ייסד את חברת פרארי.
מכונית המרוץ הראשונה שייצר כחברה עצמאית הייתה : טיפו 125 והיא השתתפה בגרנד פרי של מונאקו אך מכונית הפרארי הראשונה השתתפה בגראנד פרי של טורינו ב- 1948, ואת הניצחון הראשון תחת השם פרארי השיג אנזו בגראנד פרי של לאגו די גארדה.
קבוצת פרארי החלה להשתתף במירוצי הפורמולה 1 בשנת 1950 ואת ניצחונה הראשון השיגה קבוצת פרארי כעבור שנה בגראנד פרי של לונדון ע"י הנהג הארגנטינאי פרויילאן גונזאלס .
ב 1952 זכתה הקבוצה באליפות העולם, אך פרט לניצחון היוקרתי הזה וזה של לונדון, היו הניצחונות בטורנירים היוקרתיים מעטים, את מרבית ניצחונותיה והצלחותיה השיגה הקבוצה בתחרויות גראנד פרי פחות יוקרתיות כמו "טראגה פלוריו" , "לה מאן" ו"מילה מילגיה".
בסוף שנות ה 60 סבלה פרארי ממספר משברים כספיים שכמעט גרמו להתרסקותה, בעיקר עקב ירידת העניין במרוצי מכוניות והדרישה לייצורן, דבר שהביא את חברת פיאט והבעלים שלה אניילי לרכוש את פרארי . אנזו נשאר בעמדה ניהולית עד 1971, והשפעתו על החברה נשארה מכרעת גם שנים רבות אחר כך .
עד 1975 לא הצליחה קבוצת פרארי לזכות בתחרויות , ואז החתימה את נהג המירוצים הבלגי ניקי לאודה שהביא לפרארי שתי אליפויות עולם ועוד שלושה תארים חשובים אחרים בשלוש שנים.
מכאן והלאה החלה פרארי להשיג עוד ועוד ניצחונות, בעיקר תודות לנהגים מעולים שהחתימה הקבוצה, ומכוניות משופרות ואיכותיות יותר ועם מנועים חזקים ועוצמתיים בהרבה משל כל מתחרותיה.
פרארי הפכה לשם דבר בעולם מירוצי המכוניות ושליטתה בתחום הייתה בלתי ניתנת לערעור. נהגים רבים עמדו בתור כדי לזכות להיות חלק מהקבוצה, וחברות רכב אחרות ניסו לחקות את הטכנולוגיות בהן השתמשה, ולבנות מנועים משוכללים וחזקים יותר אך ללא הצלחה יתרה.
בהמשך זכו עוד עמה נהגים בקבוצה כמו, אלן פרוסט הצרפתי ונייג'ל מנסל האנגלי באליפויות פורמולה אחת, והאחרונים לזכות בעידן השליטה הבלתי מעורערת של פרארי בעולם הפורמולה אחת היו מיקלה אלבורטו האיטלקי וגרהארד ברגר הגרמני. אז חלפה לה השליטה הבלעדית של פרארי וקבוצות נוספות החלו לזכות כמו הונדה מקלראן ובראהבם ב.מ.וו .
אנזו פרארי נפטר ב – 14/08/88 בעיצומה של שליטת קבוצת מקלארן הונדה. זה היה רק סימלי ששבועות בודדים בלבד אחרי כן זכתה קבוצת פרארי לנצח בגרנד פרי של איטליה עם הנהגים ברגר ואלבורטו.
בין השנים 1996 -2006 המשיכה הקבוצה לזכות באליפויות עולם ובתחרויות נוספות בעיקר תודות לנהג אחד : מיכאל שומאכר הגרמני .
בהלוויתו נכחו רק האליטות האיטלקיות ובכירי הממשל,אך מיליוני איטלקים וחובבי רכב בכל העולם התאבלו על מותו של האיש ששינה את פני תעשיית הרכב בעולם והציב סטנדרטים אחרים וגבוהים במיוחד, הן לרכבי הכביש והן למכוניות מירוץ .
