דוידה אסטורי היה אמור לחגוג בשבוע הקרוב את יום הולדתו ה-32, ככל הנראה עם משפחתו וחבריו לקבוצת פיורנטינה. אך בעקבות כך שליבו נדם במרץ האחרון במהלך שהיית הקבוצה במלון לפני משחק חוץ בברגאמו, במה שהוגדר בתור אחד האירועים הטרגיים בתולדות הכדורגל האיטלקי, זהו יהיה יום הולדתו הראשון אותו יחגוג קפטן פיורנטינה בשמיים.
ישנו פתגם ציני האומר שבית הקברות מלא באנשים שאין להם תחליף, אך דוידה אסטורי הוא ללא ספק מקרה מיוחד. אחרי תקופה לא קצרה בה הושאל ממילאן, הקבוצה בה גדל, לקבוצות בסרייה B, אסטורי החל את התקופה שלו בליגה הבכירה בארץ המגף במדי קליארי הקטנה. קרלו אנצ'לוטי מאמנה של מילאן באותה התקופה החליט לשחרר את הפוטנציאל הגדול בשל כך שבאותן שנים ניצבו בהגנת הרוסונרי שני הבלמים הטובים בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי הלא הם נסטה ומאלדיני. קליארי הייתה זו שהרוויחה מן ההפקר. עד מהרה קיבל אסטורי שם של בלם שמגיע למגרש כדי לעבוד קשה, מבלי לבקש הזדמנויות או הנחות וההצלחה לא איחרה לבוא- רומא הייתה קבוצת הפאר האיטלקית הראשונה שביקשה מקליארי את שירותיו כשחקן מושאל ולאחר מכן הייתה זו פיורנטינה שאף החתימה את אסטורי בסוף עונת ההשאלה. כבר בעונת ה"רוקי" שלו בפיורנטינה, זכה אסטורי שהספיק להיות השחקן האהוב ביותר הן על שחקני המועדון והן על אוהדיו לסרט הקפטן של הקבוצה בשל כושר המנהיגות, והמחויבות שלו למשחק, לסמל ולשערה של פיורנטינה.
האירוע חסר התקדים של מתן סרט הקפטן לאסטורי אחרי שנה בודדת במועדון ועוד סיפורים נוספים מנבחרת איטליה, מתקופת חלון ההעברות במהלכה סירב לשוב למילאן, וכן מכר הדשא ומחוצה לו, הפכו את אסטורי לקדוש עוד בחייו. סביר להניח שאם אסטורי היה זוכה לסיים את הקריירה שלו בגיל מבוגר יותר, היה יכול להיאמר באותה נשימה עם ג'יג'י בופון ופרנצ'סקו טוטי בכל הקשור להנהגת הקבוצה והקשר עם האוהדים.
14 הופעות בנבחרת איטליה, פחות מ-400 משחקים בליגה האיטלקית, 2 הופעות בליגת האלופות וללא תואר בודד- אלו ההישגים שנמנו לאסטורי במהלך התקופה הקצרה שלו כשחקן. אך את ההישגים האמתיים של דוידה אסטורי אי אפשר למנות או לאמוד, הוא הוכיח לנו שלפעמים הדרך, ערכי המנהיגות, החברות, הכבוד והתשוקה למשחק חשובים יותר מכל גביע או תואר כזה או אחר.
