לאורך ההיסטוריה היו למועדון הכדורגל של ברצלונה לא מעט נשיאים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות, חלקם מושחתים וחלקם פחות, אבל רק אדם אחד יכל היה להתהדר בכך שהוא למעשה ייסד את המועדון הזה לפני 120 שנה.
ביום רביעי האחרון ציינו את יום הולדתו של ז'ואן גספר המנוח שכיהן כנשיא ברצלונה בחמש קדנציות שונות וכאן נביא את סיפורו.
גאמפר נולד בעיר ווינטרטר בשווייץ תחת השם הנס קאמפר.
אמו נפטרה ממחלת השחפת כאשר הוא היה בן 8 בלבד והוא ומשפחתו עזבו את עיר נעוריו ועברו לציריך.
שם למעשה גדל וחונך לאהבת ספורט ופרט לכדורגל עסק בין היתר גם בטניס, גולף וראגבי.
ככדורגלן שימש כקפטן של פ.צ באזל.
כמו כן גאמפר היה איש עסקים ממולח, דבר שהוביל אותו להגיע לברצלונה, שם שהה דודו.
לא הייתה לו כוונה להישאר, הוא היה בכלל בדרכו לאפריקה כדי לסייע בהקמת חברות למסחר בסוכר אבל התאהב בעיר, בתרבות ובשפה הקטאלנית אותו למד היטב ואף שינה את שמו לשמו הקטאלני והמוכר – ז'ואן גאמפר.
היום שבו הכל התחיל היה ה- 22 באוקטובר 1899 בו הוא פרסם מודעה במדור ספורט בו הוא עבד, שבה הוא מכריז על רצונו להקים קבוצת כדורגל בברצלונה.
כעבור שבוע הוא הצליח לאסוף אחד עשר שחקני כדורגל שנענו לקריאתו, בניהם היה האנגלי וולטר וייד, איש עסקים שעבר להתגורר בברצלונה ושימש כנשיא הראשון של הקבוצה בעוד שגאמפר מסתפק בתפקיד בהנהלת הקבוצה והיה לקפטן.
גאמפר נחשב כדמות מפתח בתולדות המועדון, בזכות היוזמות שלו והאמונה שלו שדרך ספורט ניתן להעצים את רוח האדם באשר הוא.
היה לו חשוב להוקיר להאדיר את הזהות הקטאלנית אליה חש מאוד שייך, והוא תמך בדמוקרטיה וניהול שיוויוני בין חברי המועדון.
הישארו מעודכנים
אחת הסברות אומרת שמי שבחר את צבעי המדים של הקבוצה היה גאמפר בעצמו, צבעים שהזכירו לו את קבוצתו בשווייץ פ.צ באזל וממנה שאב את השראתו – צבעים שלא השתנו עד היום, 120 שנה אחרי ומזוההים כל כך עם הקבוצה שאחד מכינוייה הוא "בלאוגרנה".
כעבור מספר שנים בהן הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד בשנת 1902 חווה המועדון משבר.
חילופי נשיאים תכופים ומספר חברי המועדון השתדרדר עד לכדי 38 חברים בלבד, הביאו למינויו של ויסנס ריץ' כנשיא בנסיון להוציא את המועדון מהמשבר אבל ריץ' התייאש כעבור פחות מחודש ובמקומו נבחר ז'ואן גאמפר לנשיא המועדון בפעם הראשונה.
סך הכל שימש גאמפר/קאמפר כנשיא הקבוצה במשך 9 שנים על פני חמש קדנציות ובתקופתו שיחקו בקבוצה שחקנים ידועים כגון ריקארדו זאמורה שעל שמו נקרא פרס השוער היעל בלה ליגה, ז'וזפ סמיטייר אי וילטלה שהיה שחקן, מאמן וגם צייד כישרונות ופאוליניו אלקנטרה ריאסטרה שהיה לאחד מגדולי הכובשים בהיסטוריה כולה של המועדון.
שחקנים אלו היוו את הבסיס להצלחה הגדולה של המועדון כשהיו שותפים לזכיה בגביע המלך, 7 זכיות באליפות קטאלוניה ובזכיה בלה ליגה בעונתה הראשונה אי פעם.
בשנת 1922 בהנהגת גאמפר עבר המועדון לאצטדיון חדש בשכונת לס קורטס, מגרש שהכיל בחלוף 4 שנים כ- 45,000 מושבים.
בציון 25 שנים להקמת המועדון היו בו כ- 12,000 חברים רשומים.
ב- 14 ביוני 1925 היה היום שהביא את השינוי בגורלו של גאמפר.
במהלך משחק ביתי של בארסה ביזה הקהל המקומי את ההמנון הספרדי.
מיגל פרימו דה ריבה שהיה בשלטון אז זעם על המקרה וראה בגאמפר כמי שמנסה להתריס את הקהל וכנסיון לקדם את החזית הקטאלנית.
כתוצאה מכך האצטדיון נסגר לכחצי שנה, עונש שקוצר לבסוף לשלושה חודשים וגרוע מכך – גאמפר גורש מהמדינה ונאלץ לחזור לשווייץ מולדתו.
בשווייץ גאמפר סבל מקשיים כלכליים ובשהת 1930 שם קץ לחייו.
בכך הותיר חור ענק בלב האוהדים וחברי המועדון שחווה מאז עליות וירידות.
המועדון הוציא משימוש את מספר כרטיס החבר של גאמפר ועריית ברצלונה אף קראה על שמו לאחד הרחובות שבכשכונת לס קורטס, שם נמצא האצטדיון הנוכחי, הקאמפ נואו.
בשנת 1966 ייסד נשיא המועדון דאז אנריקה לאודט את גביע גאמפר,שישוחק בכל שנה בפתיחת העונה לאות הוקרה על פועלו ותרומתו הרבה של גאמפר.
מועדון הכדורגל של ברצלונה הוא חלק ממועדני הספורט הגדולים והיוקרתיים בעולם.
סגל השחקנים והמאמנים שפעלו ופועלים בקבוצה הוא מהמובחרים והידועים בכדורגל הבינלאומי.
הקבוצה זוכה לסיקור תקשורתי גדול מימדים והיא מלווה במועדון מעריצים ענק מכל רחבי הגלובוס.
האצטדיון שלה הוא מהמרשימים באירופה וניתן לסייר בו ולצפות מקרוב בגביעים השונות בהן זכתה הקבוצה לארוך השנים וכמו כן בקטעי וידאו נדירים.
הקבוצה המפוארת מחזיקה בתארים רבים שכוללים 22 אליפיות ו- 26 גביעים, מתוכם 4 פעמים זכו בליגת האלופות.
כל זה כל כך ברור לנו היום אבל שום דבר מזה לא היה קורה לולא השאפתנות הכישרון של אדם אחד שבסך הכל רצה להקים קבוצת כדורגל, לשחק ולנהל אותה.
מזל טוב לז'ואן גאמפר.
