הלניו הררה. אולי זה לא שם שיצלצל לכם מוכר, אבל מדובר כאן באגדה, חלוץ, אדם ששינה את הענף מעט, שהביא את עצמו, ועל כן גם אימן מספר לא מבוטל של קבוצות גדולות. ובטח שארון התארים שלו עמוס.
אנחנו קופצים ישירות לשנת 1910, לבואנוס איירס הארגנטינאית, בה נולד הלניו, למשפחה ספרדית. בשנות ה-20 הוא ומשפחתו היגרו לקזאבלנקה שבמרוקו (אז הייתה צרפת). אנחנו קופצים עכשיו לשנת 1945, בה החליט לפרוש הררה ממשחק פעיל, אחרי ששיחק בעמדת הבלם בשלל קבוצות צרפתיות, בעיקר בפריז. קריירת המשחק שלו לא התעלתה לגבהים מיוחדים, ואפשר לומר שהישג השיא שלו היה הזימון לנבחרת צרפת.
קריירת האימון שלו היא כבר סיפור אחר. הקפיצה המשמעותית שלו הייתה כשהיגר לספרד, שם אימן את ריאל ויאדוליד. כבר אחרי עונה אחת, הוא קיבל לידיו את אתלטיקו מדריד. שם הוא חווה גם הצלחות ראשונות, כשזכה עם הקולצ'ונרוס בשתי אליפויות ספרד רצופות, וגם בסופרקאפ. אחרי התקופה שלו בבירה, הוא אימן קצת במלאגה, לה קורוניה, וגם ארבע שנים בסביליה.
אחרי גיחה קצרה שעשה בפורטוגל, הוא קיבל לידיו את ברצלונה. השנה היא 1958, והסגל של בארסה מונה שמות כמו לאסלו קובאלה ההונגרי, ולואיס סוארז הספרדי. באותם השנים, הכדורגל היה נשען על יכולת אישית של שחקנים, כאשר המאמן הוא לא באמת זה שנחשב. בשתי עונותיו בבארסה, הוא זכה בדאבל כבר בעונה הראשונה, ועוד פעם אחת בגביע הספרדי (ופעם נוספת בשנות השמונים, כשחזר לתקופה קצרה).
אוקיי. אמרתי בהתחלה שהוא חלוץ של הענף, אחד ששינה את פני המשחק. הגענו לחלק הזה. אחרי סכסוך גדול שנוצר בין הררה וקובאלה, אז הכוכב הגדול של בארסה, המאמן נאלץ לעזוב. אבל את השם העולמי שלו הוא הצליח ליצור. מהר מאוד הוא קיבל את המועדון שאיתו הצליח הכי הרבה, אינטר.
כנראה שבמילאנו הוא הרגיש הכי טוב. הוא המאמן הראשון שדרש משמעת קפדנית משחקניו. איך זה מתבטא? הוא הראשון שאסר על שחקנים לעשן או לשתות אלכוהול, עד אז (1960), לא היה מאמן עם מחשבות כאלה. הוא גם דרש שליטה על הדיאטה של שחקניו. עוד משהו מעניין שהוא עשה, היה לשלוח אנשים מהמועדון לרגל אחרי השחקנים בבתים שלהם, כדי לראות מי ישן כמו שצריך, ומי שלא ישן, לראות טוב טוב מה הוא עושה.
הישארו מעודכנים
אלה דברים שנראים לנו מובנים מאליו, אבל אז זה לא היה בקו המחשבה בכלל. הוא הראשון שדרש שכל שחקני הסגל יתכנסו בבית מלון, ביום חמישי, כדי להתכונן למשחק של יום שבת. ואם הגענו למשחק, אז אני אספר לכם על עוד מהפכה. הררה, שאימן בברצלונה בשיטה של 'משחק-פתוח', שאמנם הניבה תארים, אבל באינטר הסיפור היה שונה. הוא אימץ שיטה, שאז הייתה נחשבת כושלת. שיטת 'הנעילה' (Verrou). השיטה מאוד ברורה. חמישה שחקני הגנה, כשהקשר האחורי יורד גם לעמדת הבלם, ובעצם הוא מאין 'שחקן חופשי' ברחבה. כשהכדור מחולץ בגלל היתרון המספרי של ההגנה, כל הקבוצה יוצאת מהר קדימה, בעזרת מספר מסירות בודדות, מגיעים לעמדת הבקעה, שלרוב הצליחה.
כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים, הוא המאמן הראשון שהצליח עם התבססות על התקפות מתפרצות, כשברוב המשחק הקבוצה שלו מסתגרת מאחורה, ואז יוצאת מהר קדימה. כמובן שצריך לבנות הרכב שמתאים לכך, ובזה הוא הצליח בגדול. אז בואו נראה מה הוא השיג עם הנראזורי – שלוש אליפויות איטליה, שני גביעי אירופה רצופים, שתי זכיות בגביע הבין-יבשתי.
מרבית מאנשי הכדורגל באותם שנים (60-68) לא ממש אהבו את השיטה המסתגרת, אבל עם הצלחות היה קשה להם להתווכח. עוד משהו מעניין שהוא הביא לעולם הכדורגל, הוא היה הראשון שקרא לקהל "השחקן ה-12". בגלל תמיכתו הגדולה בקהל קבוצתו, נוצר לראשונה ארגון אוהדים מסודר, שאף כינה את עצמו 'אולטראס'. מסופר על הררה שפען הישעה שחקן מהסגל, אחרי שאמר במסיבת עיתונאים "באנו לשחק ברומא" במקום "באנו לנצח ברומא".
אינטר שלו נקראת "גראנדה אינטר", וכבר אז, הוא היה הראשון בהיסטוריה של המאמנים, שהצלחת קבוצתו שויכה אליו. "אינטר של הררה" נכתב. ולא כמו שהיה מקובל אז ("ריאל מדריד של די סטפנו", לדוגמא). אפשר לומר שהוא די הקדים את זמנו בכל הקשור לאימון. הוא הביא תארים, הצלחה הרבה וכבוד, אבל גם הצליח להכניס דברים שלא היו מקובלים באותה תקופה.
בשנת 1967, ללא כמה מכוכביו המוכרים, הוא הפסיד בגמר גביע אירופה לסלטיק הסקוטית, ובעצם מאז, קריירת האימון שלו לא חזרה שוב לגבהים שהכיר. הוא אימן את נבחרות ספרד ואיטליה, וחזר גם לאינטר וברצלונה, אבל רק לתקופות קצרות.
את מותו הוא מצא היום, לפני 20 שנים, בביתו שבונציה, שם בילה את שארית חייו. לאחר מותו הוא זכה להיכנס להיכל התהילה של הכדורגל האיטלקי, לרשימת עשרת המאמנים הגדולים של אופ"א, וגם למקום הרביעי, ברשימת המאמנים הגדולים בהיסטוריה, של המגזין היוקרתי 'עולם הכדורגל'.
