הרגע שבו נפל האסימון
חורן סריבקיאן
26 ביוני 2015
כדורגל
1 דק׳ קריאה
היום, לפני 12 שנה קרה הרגע שבו הבנתי שכדורגל זה לא לבעוט בכדור ולהכניס גולים אלא הרבה מעבר.
אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה, הפעם האחרונה שהטורניר הזה לא היה כהקדמה למונדיאל, טורניר גביע הקונפדרציות יצא לדרך וב2003 זה היה בצרפת. טורניר חביב עם נבחרות מכל העולם, ואני, ילד בן 15 צפיתי בסבבה שלי במשחק בין קמרון לקולומביה במעמד חצי הגמר. לקראת הסוף הקמרונים התחילו לבזבז זמן כי הובילו, וכאשר ראיתי את מספר 17 (מארק ויויאן פואה) שלהם נופל על הדשא אמרתי לעצמי שזאת בטח סתם עוד הצגה מסריחה למשוך זמן.
אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול…את מספר 21 הקולומביאני (חאיירו פאטיניו) רץ אליו כדי להרים אותו בקטע של "יאללה קום חלאס עם ההצגות" ואז מגיעה האלונקה, המבט המבוהל של הקפטן ריגוברט סונג, מבטו הריק של ג'רמי נייטאפ שחקנה של ארסנל באותה תקופה….פואה הורד על אלונקה והמשחק המשיך, לא באמת היה ברור מה קורה שם ואני…אני פשוט חשבתי שהוא התעלף. זוכר את היום הזה ממש ברור זה היה יום חמישי…שישי בבוקר הייתה לי נסיעה לשכונת נווה יעקב בירושלים בעקבות תחביב מסוים שהיה לי, השעה התחלפה ל9 בבוקר והתחילו החדשות, מיד אחרי הבולשיט הפוליטי-מדיני שתמיד היה לנו בארץ אני שמעת את הקריינית אומרת את רצף המילים שפשוט גרם לי לבכות באמצע האוטובוס ואף אחד לא הבין מה קרה "טרגדיה בטורניר גביע הקונפדרציות בכדורגל שנערך בצרפת, שחקנה של נבחרת קמרון מארק ויויין פו (הטעות במקור) נפטר בבית החולים בליון לאחר שהתמוטט על כר הדשא בסטאד דה ז'רלאנד במשחק מול נבחרת קולומביה" ואני…זה פשוט הכה בי בפעם הראשונה…. בכיתי ולא הצלחתי לעצור את זה, גם עכשיו כשאני כותב את זה אני עם דמעות! מתי שווהיב ג'בארה מטייבה בלע את לשונו לא הייתי בארץ גרתי בקנדה והייתי די קטן לא ממש התעדכנתי מה קורה. פה זה קרה ממש בנוכחותי והרגיש לי ממש עוצמתי….הבנתי שזה לא סתם משחק שמשחקים אותו בשביל הכיף, אנשים נפצעים, נהרגים, מוותרים על המון בשביל הספורט, כל ספורט לא רק כדורגל…זה חלק מזה….הגעתי לסידורים שהיו לי ולאט לאט התאוששתי, כאשר נרשמתי כשחקן בית"ר ירושלים בנערים ב' וחשבתי שאהיה האוחנה הבא (חחחחחחחח) היה לי חלום קטן….כל פעם שאבקיע גול לדעת להקדיש אותו לאנשים כמו מארק…אלו שמתו על המגרש בזמן שעשו את מה שהכי אהבו. הרבה דברים השתנו מאז, אוחנה או כדורגלן בכללי אני כבר לא אהיה, אני בן 27 וכדורגל בשבילי הוא רק בגדר "צופה מהצד" וכמובן שגם כל מה שקשור לספורט וזהו אבל את ההוקרה שיש לי לאלו ש"נפלו במילוי תפקידם" הספורטיבי אי אפשר לתאר במילים, הכי חשוב שלא נשמע לעולם על עוד מקרים כאלו.
