אור בקצה המנהרה

חוויה לא כל כך היתה לי , למרות שהייתי באיצטדיון הטוב והארופאי שיש בארץ הקטנה שלנו.

אני רוצה לשים בצד את עניין זהבי (כשמעתי שריקות בוז לא הבנתי מה קרה, כשהתחילו לצעוק את שמו ועוד איזו מילה "יפה" ישר קמתי ועודדתי אותו בכל זות שחקן נבחרת!) ואת דרכו של אלישע בקמפיין הכי מביך וחלש שלנו כנבחרת אי פעם (קצת קיצוני אבל אין דרך לצייר את המצב אחרת, לצערי.)

הייתי רוצה דווקא לגעת במשהו טוב שקרה בשבת במשחק בנבחרת. אני מדבר על השילוב של אלמוג כהן ומרואן קבהה.

כשקבהה זומן אמרתי לעצמי "הוווו, אלישע והשטויות שלו, משחק וחצי טוב מול ב"ש והוא מזומן לנבחרת"

אלמוג כהן הלגיונר הכי טוב שיש היום בשוק, אלמוג מהשחקנים שלא התברכו בכישרון, אלא התברכו במשהו טוב יותר, משמעת עצמית של עבודה קשה.

אלמוג כהן שדוגל בעבודה קשה זה הלגיונר ששיחק בנירנברג, שהעלה את אינגולשטאד לבונדסליגה וכבש בשנה החולפת 7 שערים מעמדת הקשר האחורי (אפילו יותר מטיאגו הקשר האחורי של באיירן מינכן) ובנוסף יודע גרמנית בצורה שוטפת.

אלמוג ומארוואן שניהם היו באמצע  האמצע ברזל, בלתי חדיר. קבהה טועה אלמוג מחפה עליו וכך ההפך..

הצמד הזה הראה אמצע תחתון חזק לפני ההגנה ושלח מסירות שמתפתחות להתקפות נגד.

כשהם לבד ואף אחד לא פותח מתמסרים ביניהם או אחורה וכשיש תנועה לעומק הם רואים אותם ושולחים כדור לעוד מתפרצת, טובה או לא זה כבר לא תלוי בהם.

זה החלק הטוב שיש לנו בנבחרת , מעבר לזה ראיתי חושך אך זאת נקודת האור שהיתה לי בקצה המנהרה .

המבחן האמיתי של השניים הוא במשחק הבא, מול איטליה .

הייתי מבקש מהשחקנים להסתכל על המשחק מול מקדוניה שוב ורק על הצמד הזה.
הם היחידים שנתנו לי מעט גאווה בכל הבלאגן שיש בנבחרת.