"הכדורגל מגלם את היחסים בין החיים והמשחק", אמר פעם אנדרס אסקובר כשהתבקש להסביר מדוע הוא כל כך אוהב את הענף הזה, הענף שכמו באחיזת עיניים מסובכת, שינה את גורלו וגורל חבריו, נשא אותם על גביו מהרחובות והעוני, הפשע והסמים, אל מעמד של גיבורים, של מפורסמים, של אנטי-תזות. באותם רגעים, הדברים של אחד השחקנים האהובים בקולומביה נשמעו אידיאליים, רומנטיים, כמעט פואטיים. "יש קסם בכדורגל", אמר אז, "סוד כלשהו, מלחמה – אבל בניגוד למלחמות שוורים, כאן אף אחד לא מת". אירוני קצת לא?
ממש כמו הכדורגל במדינה בסוף שנות השמונים, כך גם הפריצה של אנדרס אסקובר היתה כמעט מטאורית. חודשיים אחרי יום הולדתו ה-21 כבש הבלם האלגנטי את שער הבכורה שלו בנבחרת הלאומית – השער הראשון והאחרון שיבקיע לזכות נבחרת קולומביה – ואין מקום טוב יותר לעשות זאת מבוומבלי, במסגרת טורניר ידידות ב-1988, מול נבחרת אנגליה.
ערוץ הספורט ESPN, בסרט המופתי "שני האסקוברים" ניסה למתוח קו בין שחקן הכדורגל הצנוע אנדרס אסקובר, וברון הסמים הידוע לשמצה פבלו אסקובר. השניים לא קשורים בדם, אך בגורל הם קשורים גם קשורים: אחד הפושעים המבוקשים בעולם בשנות התשעים אפשר לכדורגל בקולומביה להתפתח, והכדורגל המתפתח אפשר לאחד הפושעים המבוקשים בעולם בשנות התשעים להפוך מפורסם, אהוב, עשיר ומבוקש עוד יותר. בפועל זה הרבה פחות אמורפי: פבלו אסקובר היה סוג של אליל עבור העניים, מעין רובין הוד מודרני שהתבלבל במעשיה. הוא בנה להם מרפאות, כנסיות, שכונות שלמות, ובעיקר, תמך בכדורגל המקומי במדיין. מה שהתחיל בבניית מגרשים נמשך בבעלות בלעדית על קבוצת אתלטיקו נסיונאל – קבוצתו של אנדרס אסקובר – ויכולת להביא זרים מצוינים ולהשאיר את השחקנים הטובים ביותר אצלו, מבלי שיברחו לכסף גדול יותר מחוץ למדיין או קולומביה.
בעיקר משום שבאותן שנים, לא ממש היה כסף גדול יותר בשום מקום אחר בעולם.
ב-1989 פבלו אסקובר נבחר לאיש השביעי הכי עשיר בעולם על ידי מגזין פורבס. הונו הוערך אז בשלושה מיליארד דולר, וזה רק הגיוני אם לוקחים בחשבון שבתקופת השיא שלו, קרטל מדיין הבריח משהו כמו 80 טון קוקאין לארצות הברית מדי חודש, וגלגל לכיסו כ-60 מיליון דולר ביום. האגדה מספרת שלברון הסמים היה כל כך הרבה כסף, עד שתקציב הגומיות שלו (כדי שיוכל לקשור ערימות של עשרות אלפי דולרים) הגיע עד 2,500 דולר בחודש.
הישארו מעודכנים
סכומי הכסף הללו עזרו להפוך את אתלטיקו נסיונאל לקבוצה גדולה בקנה מידה דרום אמריקאי, עד כדי כך שב-1989 היא הפכה לקולומביאנית הראשונה שזוכה בגביע הליברטאדורס היוקרתי. בגמר ההוא, שהוכרע מול אולימפיה מפרגוואי בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה (אחרי 2:2 בסיכום המשחקים), ניצחה נסיונאל 4:5. אנדרס אסקובר לקח אחריות ובחר לבעוט ראשון בדו-קרב. הוא כבש, כמובן. "אנדרס היה השחקן המושלם לכל קבוצה, לא רק בגלל שהוא טוב מבחינה טכנית וטקטית, אלא משום שהיה אדם בלתי רגיל. בקצרה, הוא היה ג'נטמלן", אמר פעם מאמנו פרנסיסקו מאטורנה, שהדריך אותו באתלטיקו נסיונאל ולאחר מכן גם בנבחרת. בכלל, המילה 'ג'נטמלן' דבקה באנדרס אסקובר החביב, השקט והצנוע, שקיבל את הכינוי El Caballero del Fútbol – "הג'נטלמן של הכדורגל". מדי חג המולד, היה נוסע עם חברתו סביב מדיין בהונדה סיביק אפורה, מחלק מתנות לילדים עניים.
על כר הדשא הכל, פחות או יותר, היה ורוד: במובנים רבים, ככל שהשחיתות וכוחו של פבלו אסקובר עלה בתחילת שנות התשעים, כך עלתה גם כוחה של נבחרת קולומביה בזירה הבינלאומית. לאחר הופעה סבירה במונדיאל של 1990 הגיע קמפיין מוקדמות היסטורי לקראת המונדיאל של 1994. אנדרס אסקובר הפצוע אמנם החמיץ חלק מהמשחקים, אולם גם בלעדיו, סגל נוצץ, אטרקטיבי ומחויב שהונהג על ידי רנה היגיטה, קרלוס ואלדרמה, אדולפו ולנסיה, אלכסיס גרסיה, פאוסטינו אספרייה, פרדי רינקון ואחרים עשה את העבודה, ובגדול. ניצחון 1:2 על ארגנטינה ב-18 באוגוסט, 1993, הציב את קולומביה כפייבוריטית להעפיל למונדיאל מהמקום הראשון, אך גם הוא היה כאין וכאפס לקראת מה שציפה לדרום אמריקה כולה במחזור המשחקים האחרון, ב-5 בספטמבר.
קולומביה הגיעה לבואנוס איירס עם שבע נקודות מחמישה משחקים – בדיוק כמו ארגנטינה, סגניתה, שנכנסה למשחק ההוא עם רצף של 33 משחקים ללא הפסד. המנצחת היתה מבטיחה לעצמה כרטיס ישיר לגביע העולמי בארצות הברית, בעוד הסגנית נאלצה ללכת למשחק פלייאוף על העפלה. תיקו, אגב, היה שולח את הקולומביאנים לארצות הברית בזכות הפרש שערים.
אבל קולומביה של התקופה ההיא לא באה לשחק על תיקו. ממש לא.
אם כשנחתו בבואנוס איירס שמעו הקולומביאנים את תושבי ארגנטינה צועקים להם: "סוחרי סמים, סוחרי סמים", הרי שבתום תשעים הדקות במונומנטל, לא היה לקהל הארגנטינאי ברירה אלא לקום על הרגליים, ולהריע.
ארגנטינה 0. קולומביה 5.
היה זה אחד הנוק-אאוטים הגדולים בתולדות הכדורגל הדרום-אמריקאי. "אני לא רוצה לחשוב על המשחק הזה", אמר מאמן האלביסלסטה אלפיו באסילה. "זהו פשע נגד האנושות, אני רוצה לחפור בור באדמה, להניח בו את היום הזה ולהיקבר איתו יחד".
אנדרס אסקובר וחבריו עלו למונדיאל, ובענק. ב-26 משחקיהם האחרונים עד הגביע העולמי הפסידו רק פעם אחת; במוקדמות, ספגו רק פעמיים. העולם כולו התאהב, וגם פלה, שתמיד אהב לראות את ארגנטינה מובסת, נשאל מי המועמדת שלו ללכת עד הסוף במונדיאל המתקרב, ולא היסס.
"קולומביה", השיב.
אלא שהחיים בקולומביה בימים ההם היו הליכה זהירה על חבל דק, פצצה מתקתקת שזמנה קצוב. ארצות הברית הכריזה מלחמה על פבלו אסקובר, ובכך אילצה את ראשי הכדורגל במדינה לנסות ולהתנער מהתדמית המטרידה של ענף שממומן על ידי ברוני סמים. זו גם הסיבה שרנה היגיטה הססגוני לא זכה לקחת חלק במונדיאל של 1994: מספר חודשים קודם לכן צולם השוער האגדי בדרכו לבקר את פבלו אסקובר בכלא, ונזרק מיד מהנבחרת: זו בדיוק התדמית ממנה ניסו לברוח במדינה. מה שלא נודע אז – או נודע ולא הופץ – זה שכל הנבחרת הלאומית ביקרה את אסקובר בכלא ואפילו שיחקה איתו כדורגל לפני שהמריאה לארצות הברית.
המרדף של האמריקאים אחרי אחת הדמויות המבוקשות בעולם הגיע לסיום ב-2 בדצמבר, 1993, כשפבלו אסקובר נורה למוות, והורד לקבר עם צעיף של אתלטיקו נסיונאל. "כשפבלו מת, העיר יצאה משליטה. הבוס מת, אז כולם נהיו בוסים", אמר דודו בסרט The Two Escobars. מאמן הנבחרת פרנסיסקו מאטורנה הוסיף: "כשפבלו מת, האדמה רעדה והרוח קראה: "פבלו אסקובר!" מאותו רגע, היית צריך להיות כל הזמן על המשמר. לא יכולת לבטוח באף אחד – אפילו לא במשטרה".
"הדרך היחידה בה נצליח במונדיאל זה אם נתרכז בכדורגל בלבד", אמר אנדרס אסקובר לתחנת טלוויזיה מקומית. בערך בנקודת הזמן ההיא התארס למי שהיתה אמורה להיות אשתו. אחרי הגביע העולמי הוא אמור היה להתחתן, לחתום במילאן ולהפוך לשחקן הקולומביאני הראשון בתולדות אחד המועדונים המפוארים בעולם, אך גם הוא בוודאי ידע שלהתרכז בכדורגל בלבד היה בלתי אפשרי בתקופה ההיא: הלחץ על הנבחרת הלאומית לאחד בחזרה את המדינה, להשכיח את הצרות והשחיתות ושפיכות הדמים, היה עצום. היתה זו משימה קשה יותר מזכיה במונדיאל עצמו. לפני כשלוש שנים נזכר פרדי רינקון בימים ההם, כשאמר לאתר Sabotagetimes: "כולנו חירבנו במכנסיים מרוב פחד".
רציונאלית, לא ממש היה לפחד הזה סיבה: קולומביה הוגרלה לבית א' הנוח יחסית, עם המארחת, רומניה ושוויץ – נבחרות פחות טובות ממנה על הנייר. אלא שכבר במשחק הראשון הפחד המשתק נתן את אותותיו: אנדרס אסקובר וחבריו היו עדיפים על רומניה אך החמיצו בלי סוף, ולבסוף הפסידו 3:1. "זה סימן את נקודת ההתחלה של משבר פסיכולוגי אליו הם לא היו מוכנים", אמר עיתונאי קולומביאני ל'גרדיאן'. ביום המשחק השני, נגד ארצות הברית, אל מול עינם של השחקנים שהדליקו את הטלוויזיה בחדר המלון השתקפו איומים אנונימיים על חייהם, ככל הנראה מצד אנשי קרטל קולומביאנים עם ידע לא רע במערכות מחשוב.
"רבים מאיתנו קיבלו מסרים שאם לא נשחק טוב, משהו רע יקרה לנו", אמר פרדי רינקון. אחת מההודעות היתה מכוונת ישירות למאמן, מאטורנה: "אם תשתף את גבריאל גומס במשחק השני, נפוצץ את המשפחה שלך במדיין". מאטורנה העדיף שלא לבחון את המאיימים שככל הנראה הפסידו סכומי כסף רבים בהימור על המשחק מול רומניה, ובחדר ההלבשה בישר לשחקניו בבכי כי החליט להוציא את שחקן ההגנה בן ה-34 מההרכב. אספרייה, הכוכב הגדול של הנבחרת, יספר אחרי המשחק ל'גרדיאן': "זה היה בראש שלנו כשעלינו על כר הדשא – ידענו שאם לא ננצח, יהיו צרות וניהרג".
ועם הלחץ הבלתי אפשרי הזה, עם ההרגשה שכל תוצאה זולת ניצחון עלולה להיגמר במוות, קולומביה לא הצליחה להתמודד. שוב היא היתה עדיפה על יריבתה; שוב המשקופים לא חייכו אליה; שוב השוער שמנגד תפס יום; שוב הכדורים שרקו ליד הקורות. ואז, אחרי שליטה מוחלטת של האורחת, הגיעה הדקה ה-35, ואיתה אחד הרגעים המפורסמים והטראגיים ביותר בתולדות הגביע העולמי. הקשר האמריקאי ג'ון הארקס שלח כדור עומק לא מאיים במיוחד לרחבה הקולומביאנית, ואנדרס אסקובר, במשחקו ה-55 במדים הלאומיים, גלש לעברו. איך זה נגמר כולם יודעים.
בסרט The Two Escobars מספרת אחותו של אנדרס שצפתה במשחק במדיין עם בנה בן התשע. "הוא אמר לי – אמא, הולכים להרוג את אנדרס. אמרתי לו – לא, חמוד, אנשים לא נהרגים על טעויות. כולם בקולומביה אוהבים את אנדרס". אסקובר עצמו ניסה להתעשת במהירות. "תוציא את הכדור מהרשת, קדימה", אמר לשוער השבור שלו, אוסקר קורדובה, אך שום דבר כבר לא הועיל. ארני סטיוארט כבש את השני בדקה ה-52, ושער ניחומים של אדולפו ולנסיה בתוספת הזמן ממש לא ניחם אף אחד. זה נגמר ב-1:2 למארחת הטורניר – "הניצחון הכי חשוב בתולדות הכדורגל האמריקאי", על פי ה'ניו יורק טיימס' – וגורלה של קולומביה נחרץ.
"הסרחנו את הדשא", הודה המאמן מאטורנה. "ברור לגמרי שהטורניר הזה היה אסון מבחינתנו. אפילו אם היינו מנסים, אני לא חושב שהיינו מסוגלים לשחק יותר גרוע. המצב האידיאלי היה לבצע 11 חילופים. זהו יום נורא, אכזבנו את המדינה שלנו. לאן הולכים מכאן? אני לא יודע – כנראה שהביתה".
לאנדרס אסקובר דווקה היתה אלטרנטיבה: תחנת רדיו קולומביאנית הציעה לשכור את שירותיו של "הג'נטלמן של הכדורגל" כפרשן. הוצע לו להישאר בדאלאס עד סוף הטורניר; הוצע לו לבקר קרובי משפחה בלאס וגאס; הוצע לו, בפשטות, לא לחזור הביתה, אבל הוא לא היה מוכן. אותן תכונות שהפכו אותו לכל כך אהוב אילצו אותו לשוב עם חבריו למולדתו ולהתייצב מול התקשורת והאוהדים שאכזב. במובנים מסוימים, הטעות הגדולה ביותר של אנדרס אסקובר לא היתה השער העצמי ההוא מול נבחרת ארצות הברית, אלא ההחלטה המודעת והעקרונית שלא להסתתר, לא לשמור על פרופיל נמוך, לא לשתוק.
שישה ימים אחרי המשחק האחרון שלו במונדיאל – 0:2 חסר חשיבות על שוויץ – הוא אפילו החליט לצאת לבר מקומי בפאתי מדיין על אף אזהרות חוזרות ונשנות של מרבית חבריו ומאמנו בנבחרת. "אמרתי לו – הרחובות מסוכנים", נזכר מאטורנה בפני ה'גרדיאן'. "כאן מאבקים לא נפתרים עם אגרופים. תישאר בבית. אבל אנדרס אמר – לא, אני חייב להראות את הפרצוף שלי לעם".
הלילה ההוא היווה את הפעם האחרונה שהעם הקולומביאני זכה לראות את פרצופו של אנדרס אסקובר.
על פי עדויות, רוב הפידבקים שאנדרס אסקובר קיבל בלילה האחרון בחייו, בבר "אל אינדיו", היו חיוביות: אנשים ניגשו ועודדו אותו, היו שעקצו בסרקסטיות, אך שום דבר מעבר לזה. שום דבר, עד השעה 03:30 בלילה, כשאחד הכדורגלנים האהובים במדינה יצא למגרש החניה אל עבר מכוניתו. לפתע, ארבעה זרים הופיעו והחלו להתגרות בו. "תודה על הגול העצמי, בן זונה!" אחד מהם קרא לעברו. "כמה שילמו לך על הגול הזה?" אחד אחר שאל. על פניו, אם מישהו בנבחרת קולומביה מסוגל היה להתעלם ולהמשיך הלאה, הרי שזה היה הג'נטמלן של הכדורגל. לא ברור האם היה זה האלכוהול שבדמו או שעות על גבי שעות של לחץ עצור ותחושת אשמה שכרסמה אותו מבפנים, אך באותו רגע אנדרס אסקובר בחר שלא להבליג. "הסיבה היחידה שאתה צועק עלי", אמר לאחד מהם, "זה כי אתם בקבוצה. בבקשה תכבדו אותי. לא רציתי לטעות ככה". כעבור כמה שניות, 12 יריות נורו לעברו של אנדרס אסקובר. שש פגעו בו. ובכל פעם שמרצחו לחץ על ההדק הוא צעק "גוווווווול", כמו היה שדר כדורגל דרום-אמריקאי.
אסקובר הובהל לבית החולים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי; מותו נקבע תוך 45 דקות.
על פי מרבית ההערכות, השניים שעמדו מאחורי ההתנקשות הם האחים פדרו וסנטיאגו גאיון, ברוני סמים שכביכול הפסידו סכומי כסף רבים בשל השער העצמי של אסקובר. מי שהורשע ברצח היה דווקא שומר הראש שלהם, הומברטו קסטרו מיונז, שהודה במעשה למחרת, נזרק לכלא ל-43 שנה ושוחרר על התנהגות טובה ב-2005. זו הגרסה הנפוצה ביותר, אולם קיימות גם אחרות. ברון סמים בשם פרננדו רודריגס מונדרגון כתב בספרו כי סוחר סמים אחר שהפסיד שני מיליון דולר על המשחק מול ארצות הברית הוא שדאג לשלוח אדם שירצח את אסקובר. "הוא לא לחץ על ההדק, כך שגם לא דאג במיוחד", כתב. "כאן, אם אתה לא זה שלוחץ על ההדק, אתה לא אשם". ואכן, כשהורשע שומר הראש של האחים גאיון, נקבע כי אסקובר היה בסך הכל קורבן של "אלימות ספונטנית" – בסך הכל אחד מ-40 אזרחים קולומביאנים אחרים שנרצחו באותו לילה במדיין.
"החברה שלנו מאמינה שהכדורגל הוא זה שהרג את אנדרס. לא. אנדרס היה שחקן כדורגל שנהרג על ידי החברה", קבע המאמן מאטורנה בסרט The Two Escobars. ספ בלאטר, שעבד אז כמזכיר פיפ"א, אמר: "לפופולריות של הענף יש שני פרצופים. הראשון מציג את האושר וההנאה והיכולת של המשחק הזה לאחד את העולם. השני מראה שכדורגל הוא תמונת מראה של החיים. יש בו אלימות, דמעות ושחיתות, כמו בחיים. זה היום הכי עצוב שחוויתי בכדורגל".
מספר ימים לפני ש-120 אלף איש הגיעו להלוויה שלו, כתב אנדרס אסקובר טור לעיתון 'אל טיימפה' שבבוגוטה, בו ניסה לאחד בחזרה את המדינה, להכניס לפרופורציות, לנסות לחזור לשגרה. "החיים לא נגמרים כאן", הוא כתב. "חייבים להמשיך. לא משנה כמה זה קשה, אסור לנו להישאר במקום. יש לנו שתי אפשרויות: או לתת לכעס לשתק אותנו ואז האלימות תימשך, או שנעשה את הכי טוב שלנו כדי לעזור לאחרים. הבחירה בידינו. בואו נשמור על כבוד. נתראה בקרוב, כי החיים לא נגמרים כאן".
