אסונות הספורט הגדולים – זהירות, צ'יף נלחם בפיראט!
קבוצת העדכונים בוואטסאפ תוצאות, הרכבים וכתבות — ישר לנייד, בלי רעש הצטרפו
במסגרת סדרת הכתבות על האסונות הגדולים בתולדות הספורט, הסיפור המזעזע של אסון הדרבי של סואטו בדרום אפריקה, אסון שחזר על עצמו פעמיים. כתבה מיוחדת לציון 26 שנים לאסון באצטדיון אופנהיימר
הדרבי של סואטו הוא מאורע הספורט הגדול ביותר של דרום אפריקה. מדינה שטופה בהיסטוריה של שנאת אחים מתאחדת תחת מטריית הספורט, וכל האוהדים מגיעים לצפות במשחק הגדול במדינה. מצד אחד, נעמדים האוהדים הנאמנים של קבוצת "קייזר צי'פס", ומצד שני, מעודדים אוהדי "אורלנדו פיירטס" את הקבוצה שלהם. לרגע אחד, נשכחים הצרות, הדאגות, הרעב והמחלות, הגזענות והכאוס. ורק דבר אחד חשוב – כדור ברשת של היריבה. המושג "אולטראס" לא קיים במשחקי הדרבי של סואטו. בדרבי הזה כולם פנאטים.
הטקס מתחיל בבית. בגדים מיוחדים, אביזרים לעידוד ואפילו שרביט הם מראות נפוצים אצל האוהדים, ואחרי שמתלבשים מגיעה התפילה באנגלית רצוצה המשמשת כמלט לערבוביה של מלמולים בשפה זרה. הכל מוכן למשחק. הדרבי הוא חגיגה, תאווה לעיניים, ואלה הן שתי קבוצות הכדורגל האהודות ביותר בדרום אפריקה. הקרב בין הקבוצות צמוד, 19 ניצחונות לפיירטס, 21 לצ'יפס ועוד 22 משחקים שהסתיימו בתיקו מאז הדרבי הראשון, ב-24 בינואר 1970. אפשר גם לכנותו "האפריקלאסיקו", אם תרצו. לכן אפשר להבין את המשיכה האדירה למשחקים בין הקבוצות, ולנהירה כשמוצעים כרטיסים במחיר מציאה. זה היה גם המקרה בשניים מהאסונות הגדולים בתולדות הכדורגל.
ב-13 בינואר 1991 היה משחק ידידות חגיגי של הדרבי. אצטדיון אופנהיימר, המכיל 23,000 מקומות (40,000 מאז מונדיאל 2010), פתח את שעריו לרבבות האוהדים משני הצדדים. 30,000 איש נדחסו ביציעי אופנהיימר כדי לצפות במשחק, ומרוב אנשים לא הייתה הפרדה בין קהלי הקייזר צ'יפס לבין האורלנדו פיירטס. כשהשופט סימן שער לזכות הצ'יפס, התעורר זעמם של אוהדי הפיירטס, שמחו בקול. האוהדים הזועמים זרקו פירות ופחיות על אוהדי היריבה, והחלו לשעוט לכיוונם עם כל הבא ליד – כולל סכינים. התוצאה – 42 הרוגים במה שהיה אמור להיות משחק חגיגי. החגיגה נהרסה, אך מסקנות לא הוסקו מהמקרה, שכן 10 שנים אחר כך הגיע אסון נוסף, גם הוא במהלך התפרעות בדרבי של סואטו.
אצטדיון אליס גדול בהרבה מאצטדיון אופנהיימר. הוא מכיל 60,000 מקומות, ויכול להכיל כמות גדולה הרבה יותר של אוהדים. ב-11 באפריל 2001, בדיוק עשור לאחר האסון הראשון, הגיע האסון הגדול ביותר בתולדות הספורט בדרום אפריקה. הכבישים בעיר יוהנסבורג היו הומים במכוניות, כל הדרכים לאצטדיון היו מפוצצים באוהדים של הפיירטס והצ'יפס, לקראת עוד משחק דרבי. המחירים היו זולים, ונוצר ביקוש עצום לצפייה במשחק. כל הכרטיסים נמכרו, אך בחוץ השתרכו המונים שרצו להצטרף לחגיגה. אף אחד לא רצה להחמיץ את הדרבי. הנהירה ההמונית החלה גם אחרי שהחל המשחק.
אבל האבטחה לא הייתה מוכנה לאירוע בקנה המידה של הדרבי. במספר כניסות לרחבת האצטדיון, לא היה כלל פיקוח. בנוסף, המאבטחים לא נשאו כלי קשר, כך שמאבטח בכניסה אחת היה מנותק לחלוטין ממאבטח בכניסה אחרת, ולא הייתה תקשורת שוטפת כי לא היה אמצעי לכך. אנשים פשוט נהרו פנימה. הכניסות לאצטדיון היו מפוצצות באנשים, אבל המשיכו להיכנס עוד ועוד. בדקה ה-11, כבר דווח על מקרה חריג של צפיפות, שהמצלמות קלטו. האוהדים מלמטה החלו להיכנס למגרש, כי לא היה להם היכן לשבת. האוהדים שלמעלה דחפו את האוהדים שניסו להיכנס, המאבטחים זזו מדרכם של הנכנסים שדחפו בכוח. חלק שילמו למאבטחים 10 או 20 ראנד, כי הכרטיסים אזלו. השוחד הזה סיפק מקום נוסף לכל מי שחפץ בכך. האוהדים השתלטו על האולמות הפרטיים למנויי וי איי פי, והצפיפות גדלה. לאט לאט, החלו האנשים מלמעלה לדחוף את היושבים למטה, עד כדי מחיצה ממש.
שער של הצ'יפס בדקה ה-15 גרם לנהירה גדולה עוד יותר, אבל אחרי שער שוויון כמה דקות מאוחר יותר החלה שעיטה המונית. אדם אחד ראה שאנשים מתחילים להימחץ. הוא פנה אל המאבטחים ושאל מי האחראי, הם לא ידעו. ברואו את אזלת היד של מי שאמורים היו למנוע אסון, הוא החל לנסות ולהגיע אל חדרי בקרת הכריזה כדי לנסות ולעצור את המשחק. בשני צדי היציעים, למעלה ולמטה, החלו האנשים להימחץ כמו עדר של חיות. גופות מחלקם העליון של היציעים פשוט נזרקו אל מחוץ לאצטדיון, שם לא חיכו פרמדיקים או צוותי הצלה. דיווחים הגיעו שבמהלך המשחק הועלו גופות של הרוגים לצדי המגרש, בעוד המשחק ממשיך להתנהל. רק בדקה ה-33 הודיעו בכריזה על אסון ביציעים, והמשחק הופסק.
האסון היה כבד, מראות קשים של אנשים פצועים מילאו את הדשא. קריאות ההנהלה אל האוהדים להפסיק ולדחוף באמצעות מיקרופונים נפלו על אוזניים ערלות. כמות מעטה מדי של צוותי הצלה הייתה על הדשא, ומכל עבר היו ניסיונות החייאה באנשים שרוחם עזבה את גופם המנותץ. אמבולנסים נתקעו בדרך עקב הפקקים בכבישים, ואלה שכבר היו באצטדיון לא יכלו לצאת ולחלץ את הפצועים. שערי הכניסה לרכבים בדשא הייתה נמוכה, והאמבולנס לא הצליח לעבור ולהיכנס למגרש. בסופו של דבר, נחת מסוק באצטדיון כדי לחלץ את הפצועים. זה היה מעט מדי מאוחר מדי. באסון הנורא הזה נהרגו 43 בני אדם, ועוד עשרות נפצעו.
57,000 כרטיסים נמכרו בערב האסון באצטדיון אליס, אבל ההערכות הן שנכנסו בין 90,000 ל-120,000 איש. ההנהלה של האצטדיון התנערה מאחריות, וועדת חקירה נפתחה רק ביולי, שלושה חודשים אחרי האסון. לעתים, חיי אדם פשוט זולים מדי באפריקה בפרט ובאירועי ספורט בכלל. אולי הלקח נלמד אחרי פעם השנייה, זאת רק ימים יגידו; אבל שום דבר כבר לא יחזיר את חייהם של 85 האוהדים שקיפחו את חייהם בשני אסונות כבדים מנשוא בדרבי שבו צ'יף נלחם בפירט.
