האבא של כל התינוקות

שנים רבות לפני שעולם הכדורגל נחשף לטרגדיה קורעת הלב של שאפקואנסה, קבוצה אחרת חוותה אירוע דומה. הכוונה כמובן למנצ'סטר יונייטד שבשנות החמישים עברה טלטלה בגלל שחלק מסגל השחקנים נהרג בתאונת מטוס בדרך חזרה ממשחק. מאמן הקבוצה, מאט באזבי שנפצע קשה באירוע הפך לאחד מסמלי הכדורגל האנגלי ולאחד המאמנים החשובים בהיסטוריה. היום לפני 48 פרש באזבי מאימון וזו הזדמנות מצוינת להיזכר בדמות מעוררות ההשראה הזו.

באזבי שיחק בשתי קבוצות בלבד במהלך קריירת המשחק שלו: מנצ'סטר סיטי וליברפול. אך נאלץ לגדוע אותה בגיל צעיר יחסית בגלל מלחמת העולם השנייה שלא אפשרה לקיים משחקי כדורגל סדירים באירופה המדממת והשסועה. מיד בסיום המלחמה מונה דווקא למאמנה של מנצ'סטר יונייטד, יריבתן הגדולה של שתי הקבוצות בהן שיחק. בחמש העונות הראשונות של באזבי כמאמן הוא הוביל את השדים האדומים לתואר סגנית האלופה, אך לא הצליח לכבוש את הפסגה. רק בעונתו השישית הצליח להניף את הצלחת ולזכות באליפות שהייתה השלישית בלבד בהיסטוריה של המועדון.

הניוזלטר של פעם בשבוע במייל

קראתי ואני מאשר/ת את תנאי השימוש

Leave this field empty if you're human:

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

התיאבון של באזבי לא עצר באליפות הראשונה ובשנים הבאות זכה בשתי אליפויות נוספות. אך גולת הכותרת באותן שנים הייתה הקמתו של "גביע אירופה לאלופות", גלגולו המוקדם של "ליגת האלופות". באזבי לטש עיניים לטורניר היוקרתי שבראשית דרכו היה שמור לאלופות המדינות בלבד. בעונתו הראשונה (1955/56) צ'לסי האלופה הבריטית הייתה אמורה להשתתף, אך התאחדות הכדורגל האנגלית סירבה להשתתף במפעל ומנעה מהבלוז הופעת בכורה. בעונה לאחר מכן הקבוצה של באזבי זכתה באליפות והמאמן הסקוטי שכנע את ההתאחדות לאפשר לקבוצתו להשתתף במפעל.

הקבוצה שנבנתה במנצ'סטר יונייטד באותן שנים לא הייתה רגילה ואחד הסממנים הבולטים היה גילם הצעיר של השחקנים. בשיאה, ממוצע גילאי השחקנים עמד על 21. באזבי שם דגש על שילוב שחקני נוער והבאת שחקנים צעירים מקבוצות אחרות כדי לטפח כישרונות וליצור מסורת עבור המועדון שכל כך אהב. הכינוי של אותם שחקנים היה "תינוקות באזבי". רק השבוע יורגן קלופ חטף ביקורת חריפה אחרי שבחר לעלות עם סגל צעיר למשחק מול פלימות' ולא הצליח לנצח את הקבוצה מהליגה הרביעית. החבורה הצעירה של באזבי הורכבה משמות גדולים שלימים הפכו לסמלים של השדים האדומים ושל נבחרת שלושת האריות: בובי צ'רלטון, ביל פולקס, טומי טיילור, הארי גרג ודאנקן אדוארדס.

יחד עם הסגל הצעיר שלו ועם ההיתר שקיבל מההתאחדות האנגלית ניגש באזבי לאתגר האירופי שלו. בעונה הראשונה השדים האדומים הודחו בחצי הגמר ע"י ריאל מדריד. בעונה השנייה באזבי קיווה כי חניכיו למדו את המסר וישכילו לעשות את קפיצת המדרגה, אך הגורל רצה אחרת. ב-6 בפברואר 1958 יונייטד עלתה על טיסה מבלגרד למנצ'סטר אחרי שניצחה את הכוכב האדום והעפילה לחצי גמר המפעל. הקבוצה נאלצה לנחות במינכן בגלל תנאי מזג האוויר הקשים ובמהלך ההמראה המחודשת המטוס עבר תאונה על הקרקע שפגעה בכל יושבי המטוס. שמונה משחקני הקבוצה נהרגו בתאונה, בנוסף לשלושה אנשים מהצוות המקצועי. באזבי נפצע קשה מאוד ונאלץ לשהות בבית החולים תקופה ארוכה. עוזר המאמן ויד ימינו של באזבי, ג'ימי מרפי שלא נכח בטיסה החליף אותו. כשהוא בא לבקר את באזבי, המאמן האגדי אמר לו "תדאג שהדגל ימשיך להתנופף"

התאונה המיטה אסון על עתיד השדים האדומים באותה עונה. הקבוצה איבדה סיכוי לזכות באליפות בשלב מוקדם. בזירה האירופית הקבוצה הובסה ע"י מילאן בחצי גמר ופרוייקט "תינוקות באזבי" הגיע אל סופו. עוזר המאמן נאלץ למצוא שחקנים חדשים כדי לצלוח את התקופה הקשה. העוגן המרכזי של הקבוצה היה בובי צ'רלטון שיצא מהתאונה ללא פגע. באותה עונה הקבוצה הגיעה לגמר הגביע האנגלי מול בולטון. הם הפסידו 0:2, אך צ'לרטון אמר "כשהגענו לגמר כבר לא היה חשוב אם נזכה או לא, מה שהיה חשוב שמנצ'סטר יונייטד שרדה והיא ממשיכה".

כשבאזבי חזר לבסוף לספסל הקבוצה הייתה לו מטרה אחת בלבד: להחזיר את מנצ'סטר יונייטד לקדמת הבמה. באזבי שזכה באליפויות רצה לקטוף את התואר האירופי שאליו היה קרוב כל כך לפני התאונה במינכן. באזבי שמר על התלכיד ששרד את התאונה וצירף שחקנים נוספים כדוגמת ג'ורג' בטס ודניס לאו. בשנות השישים זכה באזבי בשתי אליפויות ובגביע אחד. אך המנה העיקרית הגיעה בשנת 1968. מנצ'סטר יונייטד העפילה לראשונה לגמר בזירה האירופית. היריבה בגמר הייתה בנפיקה. השדים האדומים הביסו את הפורטוגלים 1:4 מצמד של בובי צ'רלטון ושערים של ג'ורג' בסט ובריאן קיד. בסיום המשחק רצו כל שחקני היונייטד למאמנם וסגרו מעגל בצורה הכי מרגשת שאפשר. חצי שנה אחרי הזכייה פרש באזבי מאימון ועבר לחלק מהצוות הניהולי של המועדון. היום מוצב פסלו מחוץ לאולד טראפורד כמחווה על האישיות המדהימה ועל הישגיו החשובים ב-24 שנותיו כמאמן.