כמעט שבוע לאחר האסון הגדול של קבוצת שאפקואנסה שהימם את עולם הספורט, כותב שורות אלה מנסה לחשוב על עתיד המועדון שאיבד הכל ברגע אחד. סיפור טרגי ומעורר השראה מענף אחר ממדינה שונה ממרחק של כמעט יובל שנים, עלול לתת לירוקים לבנים מקור לשאוב ממנו כוחות.
בימים האחרונים כמו הרבה אנשים, יצא לי לחשוב רבות על האסון שעבר על קבוצת הכדורגל שאפקואנסה. יותר משבעים בני-אדם, שחקנים כדורגל, חברי הצוות המקצועי, חברי הנהלה, אורחים מטעם המועדון ועיתונאים שליוו את המועדון לרגע שהיה אמור להיות כל כך מרגש, אך במקום משחק על יוקרה אנחנו מקבלים הלוויות ובמקום שאגת הקהל אנחנו מקבלים בכי תמרורים. מהמקום הכי גבוה למקום הכי נמוך תרתי משמע (סליחה אם זה מעט מורבידי). הארנה קונדה אצטדיונה הביתי של ה"וורדאו " הפך למעין אנדרטת זיכרון, מאז התאונה אוהדי הקבוצה פוקדים את האצטדיון שואבים כוחות ומתנחמים בזרועות חבריהם ליציע. אומת הכדורגל ידועה כאומה מאוד מחבקת ותומכת בסיטואציות כאלה וגם במקרה זה לא נשארה אדישה לטרגדיה, הקבוצות הברזילאיות ביקשו מהתאחדות להשאיר את המועדון בליגה ב3 השנים הקרובות בלי קשר למיקום הקבוצה בטבלה, בנוסף הקבוצות הביעו נכונות להשאיל שחקנים בחינם לשאפקונסה עד שיצליחו למצוא יציבות. שחקנים כמו חואן רומן ריקלמה ורונאלדיניו הביאו נכונות לשחק במועדון בחינם ואתלטיקו נאסיונל שהייתה אמורה לארח את הברזילאים במדיין לגמר הסודאמריקנה, ביקשה להעניק את הגביע למועדון .
אין ספק שלמרות היגון העמוק שאפקואנסה תמשיך להתקיים , ספורט בכלל וכדורגל בפרט תמיד צריך להיות חלק מהמקום החפץ בו. על התשוקה הברזילאית למשחק אין באמת מה להוסיף ואין ספק שהאוהדים צריכים קבוצה דווקא כחלק מתהליך האבל וההחלמה. אנו רוצים לקחת אתכם לטיול בזמן למקום אחר לגמרי, בעל מנטליות שונה , זמנים שונים, ומשחק שונה .
הישארו מעודכנים
שבועיים לפני ההתרסקות הקולוסלית בקולמביה, ציינו באוניברסיטת מרשל השוכנת במערב וירג'יניה, ארה"ב, 46 שנה ליום הגיהינום הפרטי שלהם. 14.11.1970 הוא יום שכל סטודנט או מורה שעבר באוניברסיטה זו מכיר היטב. באותו יום הפסידה קבוצת ה-"תאנדרינג הרד" (העדר הרועם) במזרח קרוליינה נגד ה-"פייראטס" המקומיים .לאחר ההפסד הקבוצה עלתה על טיסה 932 של חברת סאת'ורן אירוויס בחזרה הביתה. אל המטוס עלו 37 שחקנים, שמונה חברי צוות האימון, 25 ספונסרים ואוהדים מקומיים של הקבוצה, עובדי המטוס וחברת התעופה. אף אחד מהם לא שרד את התרסקות המטוס שנפל ממש לפני שהחל בתהליך הנחיתה. המטוס נפל בשדה ליד האנטינגטון, ווירג'יניה והתלקח בלהבות. המקרה זעזע את גוף התלמידים, אוהדי הקבוצה והנהלת האוניברסיטה שברגע אחד איבדו את חבריהם לספסל הלימודים והגיבורים שלהם על מגרש הפוטבול.
אין ספק ששני אינדיבידואלים שהמקרה תפס אותם בצורה צורמת במיוחד הם נייט ראפין ורד דוסון. הראשון סטודנט באוניברסיטה "דיפנסיב-בק" מוכשר וקפטן שותף בקבוצה שפציעות ופוליטיקות פנימיות מנעו ממנו ומעוד קומץ מחברי הקבוצה את הנסיעה יחד עם שאר חבריהם לחדר ההלבשה. השני רד דוסון, מאמן הרסיברים של ה"עדר" שהמשיך ישירות מהמשחק למסע סקאוטינג ולא חזר עם הקבוצה . שני הבחורים הללו הפכו לחלק מהותי לא רק בתהליך האבל של הקבוצה אלא גם בתחייתה. לאחר שנקברו הקורבנות, ביניהם שישה חברי הקבוצה שנטמנו יחד באנדרטה עקב אי היכולת של חוקרי מקרי המוות לזהות את גופתם, החלו לעלות דיונים האם יש להחזיר את תכנית הפוטבול בחזרה לחיים שזיכרון הטרגדיה חרוט עמוק בלב יקיריהם. ראפין היה הראשון להרים את הכפפה, מבחינתו ביטול הקבוצה הכול כך אהובה ואהודה היה הרבה יותר גרוע מתבוסה על המגרש . חבריו לקבוצה מתו, והמשך הגחלת של קבוצת הפוטבול מאוניברסיטת מרשל של 1970 היה חיוני. נייט ביחד עם שאר חברי הקבוצה שנשארו בחיים, החליטו להרים את הקול ומשכו אתם את גוף התלמידים ובעזרתם הספקולציות לגבי ביטול תכנית הפוטבול שככו.
ג'ק לינגל הסכים לקבל את האתגר קשה וקיבל את משרת האימון הראשית . לינגל מאמן חסר ניסיון להחזיר את רד דוסון לקבוצה על מנת שישמש כעוזר המאמן שלו. יחד עם ראפין ודוסון, לינגל יצא למסע מתיש במטרה לבנות קבוצה כמעט מאפס. האוניברסיטה קיבלה אישור לתת לשחקני שנה א' לשחק (בשנים האלו פרשמנים לא יכלו לשחק.) ולאחר שעדיין התקשו למלא את הרוסטר פנו לשאר תכניות האתלטיקה של האוניברסיטה. שחקן כדורגל , עוד מספר שחקני כדורסל מגוון אתלטים מענפים שונים הצטרפו ולקבוצה והפכו לחלק מהעדר. "העדר הצעיר" , שמו העממי של הפרויקט של לינגל על שלל שחקניהם חסרי הניסיון, או בעלי ניסיון כלשהו במשחק הפוטבול, סיימו את העונה במאזן שלילי של שני ניצחונות בלבד אל מול שמונה הפסדים. אך כל ניצחון, כל הפסד, כל פעם שעלו למגרש לבושים בירוק ולבן, לקול תרועות האוהדים, כל יארד שהושג, כל בעיטה שהובקעה וכל טאצ'דאון שהורווח היו עולם ומלואו בשביל אוניברסיטת מרשל. כמו שלינגל אמר לשחקניו "ההלוויות נגמרות היום" ואכן התחייה החלה. דוסון פרש לאחר עונה אחת כשהוא אינו מצליח להתאושש מהטראומה שהוא רדוף רגשות אשם כלפיי חניכיו ועמיתיו לעבודה שמתו בעוד הוא שרד. ראפין המשיך להוביל כקפטן הקבוצה עד שסיים את הלימודים. בשנת 2001 הוא נפטר ממחלה קשה. לינגל עזב את הקבוצה לאחר 4 עונות בהן לא הגיע אפילו לעשר ניצחונות, אך כאגדה וגיבור מקומי. ה"תאנדרינג הרד" של אוניברסיטת מרשל זו קבוצה שעברה את שבעת מדורי הגיהינום אך צחקה לשטן בפנים. העדר חזר לרעום, מאז הקבוצה זכתה בשתי אליפויות בדיביז'ן A , ואינספור אליפויות מחוזיות. כל זה לא היה קורה בלי אותם מאמינים שסירבו להיכנע לייאוש.
עכשיו בחזרה לברזיל. אין ספק שהמכה היא קשה יותר ממה שאפשר לספוג. אך כל מי ששאפקואנסה נחרטה בליבו, כל מי שכואב את מותם של בני אדם שרק רצו לשחק כדורגל ולהסב גאווה לאוהדים שלהם, ולמשפחתם, מבין שהדרך הטובה ביותר להנציח זה להמשיך. להמשיך במאבק היומיומי של החיים.
"כדורגל זה לא עניין של חיים ומוות, זה הרבה יותר מזה".
עם הציטוט הזה של ביל שנקלי הגדול אפשר להסכים או לא, אבל אני בוחר לקחת מהציטוט של המאמן האגדי דווקא את אלמנט החיים. בכל מקום בעולם, לא משנה כמה העוני גדול וכמה הסבל רב ניתן למצוא מגרש כדורגל מאולתר או לא. המשחק הלא כל כך מתוחכם הזה אך הכול כך קסום שהוא כבר כמעט חלק בסיסי מהחיים. לכן הירוקים לבנים מברזיל צריכים להרים ראשם לעבר הירוקים לבנים מארה"ב, שאומנם שונים מהם כמעט בכל דבר ואפילו לא משחקים את אותו משחק אך הרימו את עצמם.
