גארי ספיד היה אחד הכדורגלנים המוערכים ביותר בממלכה הבריטית. שחקן נשמה וקפטן נערץ, שבהמשך הפך גם למאמן הנבחרת במולדתו ווילס. אך ב-27/11/11 בזמן שהוא מחזיק במשרת החלומות מבחינתו, ספיד החליט לשים קץ לחייו ולהותיר את עולם הכדורגל בהלם. במלאות חמש שנים למותו יצאתי למסע בתחנות שעיצבו את הקריירה של האגדה הוולשית ובעקבות המורשת שהשאיר אחרי התאבדותו המסתורית.
ספיד מעולם לא נחשב לכוכב או לשחקן עם כישרון יוצא מן הכלל, אך האוהדים שליוו אותו בקבוצות השונות ובנבחרת הוולשית אהבו את המסירות שלו למשחק ואת הרוח שלו שהניעה את הקבוצות להצלחה. ספיד ששיחק כל הקריירה שלו באנגליה (פרמייר-ליג ופרמייר-שיפ)תופקד כקשר התקפי במהלך מרבית הקריירה שלו, אך ידע לשנות את תפקידו בהתאם למערך ובהתאם לדרישות המאמן. הווארד וילקינסון שאימן את ספיד אמר עליו "הוא לא היה כדורגלן אופייני. הוא היה איש ישר שאהב עבודה קשה. אני חושב ששיחקתי איתו בכל תפקיד מלבד שוער והוא מעולם לא התלונן".
ספיד החל את הקריירה שלו בקבוצת הנערים של לידס יונייטד. אחרי ארבע עונות עלה ספיד לקבוצה הבוגרת ששיחקה אז בליגת המשנה, וכבר בעונתו הראשונה בקבוצה עלה איתה לליגה הבכירה. בעונתה הראשונה בפרמייר-ליג לידס סיימה במקום הרביעי, אך עונה לאחר מכן כשהצטרף הכוכב הצרפתי אריק קנטונה לידס זכתה באליפות. אליפות זו הייתה היחידה שבה זכה ספיד במהלך הקריירה שלו. לידס ירדה מגדולתה וספיד עזב לאברטון, שם גם כבש בפעם היחידה בקריירה שלו שלושער ואף הגיע שנתיים ברציפות לגמר הגביע האנגלי, אך בשני הגמרים יצא כשידו על התחתונה. בהמשך, עבר ספיד לניוקאסל איתה אף הופיע בליגת האלופות ולבולטון איתה סיים במקום השישי בפרמיירליג. התחנה האחרונה בקריירה של ספיד הייתה שפילד יונייטד, שבה כמעט ולא זכה לשחק. הוא נפצע בגבו ולא הצליח לחזור למגרשים עד שהחליט לפרוש ממשחק פעיל. ספיד החזיק בשיא ההופעות בפרמייר-ליג עם 535 הופעות, עד שבשנת 2009 השוער האנגלי דיוויד ג'יימס עקף אותו.
אחרי שהודיע על פרישה המעבר של ספיד אל עמדת המאמן היה טבעי ושפילד מינתה אותו למאמנה. אך ספיד החזיק במשרה ארבעה חודשים בלבד, כיוון שנקרא להציל את נבחרת ווילס אחרי סיום דרכו של המאמן ג'ון טושאק שפתח את קמפיין מוקדמות יורו 2012 עם שלושה הפסדים רצופים. ספיד שימש כקפטן הנבחרת הוולשית עד פרישתו, ואף היה לשחקן השדה שהופיע הכי הרבה במדים הלאומיים עם 85 הופעות. אך, ניסיון האימון שלו היה דל מאוד וראשי ההתאחדות הוולשית קיוו שהרוח והחיבור שלו לסמל יכפרו על כך ויוציאו את ווילס לדרך חדשה. המציאות שאליה הגיע ספיד הייתה עגומה ונבחרתו איבדה סיכוי ריאלי להעפיל ליורו 2012. כמו כן, דירוגה בפיפ"א היה 117. שפל חסר תקדים עבור ווילס. ספיד הצליח לחבר את השחקנים ולרשום שלושה ניצחונות ברצוף, אך סיים במקום הרביעי בבית המוקדם. בעקבות הניצחונות ווילס עלתה למקום ה-45 בדירוג.
ספיד סומן כדור העתיד בממלכה הבריטית וכמי שעשוי לנצל את הפוטנציאל בנבחרת ווילס ולהצעיד אותה קדימה, כפי שעשה מחליפו בתפקיד, כריס קולמן שהוליך את ווילס לחצי גמר יורו 2016. אך, בנובמבר 2011 החליט ספיד לשים קץ לחייו, בצעד שזעזע את עולם הכדורגל והפתיע אפילו את מכריו הקרובים ביותר. כמה שעות לפני מותו התארח ספיד בתוכנית ספורט בערוץ ה-BBC ואף נסע לאולד טראפורד כדי לצפות יחד עם אלן שירר חברו משכבר הימים במשחק של ניוקאסל נגד השדים האדומים. לאחר המשחק נסע ספיד לביתו וכעבור כמה שעות מצאה אשתו את גופתו תלויה במוסך הביתי. אחרי מותו צצו שמועות רבות אודות הסיבות שהובילו את ספיד שהיה במסלול מהיר להצלחה כמאמן לשים קץ לחייו. הטלגרף הבריטי טען שספיד ידע שאחד הצהובונים בממלכה עומד לפרסם על פרשייה שבה היה מעורב, ככל הנראה ניהול רומנים עם גברים. שמועות אחרות דיברו על כך שספיד סבל מלחץ נפשי כבד נוכח תפקידו כמאמן, אך בהיסטוריה הרפואית שלו אין זכר למחלת נפש מסוימת. ספיד לא השאיר אחריו מכתב או סימנים מובהקים להחלטה שגמלה בלבו, וגם החקירה שהתנהלה אחרי המקרה לא סיפקה תשובות לסימני השאלה שצצו. אשתו, לואיז ציינה שלה ולבעלה היו ויכוחים רבים בתקופה שלפני התאבדותו והוא אף ציין בפניה באחת הפעמים כי הוא רוצה להתאבד, אך לאחר מכן הסביר כי זה היה בלהט הרגע וכי הוא מחויב למשפחתו יותר מכל. אימו אמרה שבנה תמיד הסתכל על חצי הכוס הריקה וטענה שהיה טיפוס אחר מחוץ למגרשי הכדורגל. יותר מופנם, יותר סגור.
הישארו מעודכנים
ללא קשר לסיבת התאבדותו, גארי ספיד יישאר לנצח כאחד הסמלים של הכדורגל הוולשי. הוא אמנם לא מוכשר כמו ראיין גיגס, גארת' בייל או קרייג בלאמי, אך ללא ספק נחשב לאחד המוערכים שלבשו את מדי הנבחרת הוולשית. ספיד לא זכה לקטוף את הפירות עם הנבחרת שכיום נחשבת לאחת הטובות באירופה, אך ללא ספק שתל את הזרעים בתקופתו הקצרה כמאמנה. ספיד השאיר אחריו לא רק משפחה שבורה שמתקשה עד היום לאחות את השברים, אלא גם אוהדי כדורגל רבים שחבים לו רבות על המסירות שהפגין הן כקפטן והן כשחקן והתעקשו לעכל את הבשורה המרה שפקדה אותם.
