ימים יגידו – הצד האדום-לבן
אתלטיקו מדריד היא הקבוצה השלישית הכי מצליחה בספרד. היא זכתה ב-10 אליפויות, ועל אף שנעדרה מהליגה הראשונה למשך 6 עונות לאורך ההיסטוריה, היא אמנם לא מגיעה ליכולות של ריאל וברצלונה, אך מקדימה את אתלטיק בילבאו, הקבוצה השלישית יחד עם שתי הגדולות שמעולם לא ירדו ליגה, בכל פרמטר, למעט בזכייה בגביעים. היא גם הקבוצה הכי מצליחה בתולדות ליגת האלופות מבין כל הקבוצות בספרד מלבד ריאל ובארסה, והיא הקבוצה הספרדית היחידה מלבדן שהגיעה לשלושה גמרים, שניים מהם בשלוש שנים. אתלטי הפכה להיות אימת אירופה, ולאחרונה הפכה מקבוצה שהייתה תחנת מעבר של כוכבים באופן זמני לקבוצה שהסגל שלה יציב וחזק והכוכבים שלה נשארים בבית.
בעבר כוכבים ביקרו את אתלטיקו מדריד כדי לקבל מקפצה מקצועית. היו אלה דייגו קוסטה, השוער קורטואה (שניהם בצ'לסי), מנדז'וקיץ' (בין באיירן ליובה) ורדאמל פלקאו, שעבר את שנותיו היפות ביותר באתלטיקו בין 2011 ל-2013 עד שהחל לנדוד ביבשת ולהיפצע. בעשור הקודם עברו בתחנת המעבר של הרוחי בלאנקוס סרחיו אגוארו, שכמו שחקנים בכירים רבים מהליגה הספרדית הלך לכסף הגדול של מנצ'סטר סיטי, וכמובן הבן האובד פרננדו טורס, שמצא עצמו בליברפול, אחר כך בצ'לסי ולבסוף שוב בבית שאסף אותו ודאג להחזיר לו את שמחת החיים שאבדה לה בלונדון האפרורית. כעת שחקנים פורחים במועדון, ונשארים בו. ואם לא, הם מושאלים למועדונים קטנים יותר (ארבעה שחקנים מושאלים לקבוצות מפורטוגל, אחד לקבוצה מאנגליה ו-1 בארגנטינה, ו-7 בספרד, ששלושה מהם בקבוצות הצמרת).
גם עכשיו יש לקולצ'ונרוס את אחד החלוצים הטובים בעולם, קוראים לו אנטואן גריזמן. הוא הוכיח את גדולתו ביורו, שבו צרפת הגיעה לגמר והוא מלך השערים. הוא אחד מהפרויקטים הגדולים של צ'ולו, אחד מיני רבים. כשהיה נער, פסקו שהוא רזה מכדי לשחק כדורגל. סירבו לתת לו הזדמנות. אבל הנער השדוף שהידס באגף במדי ריאל סוסיאד ועלה עימה לליגה הראשונה, קיבל את המושכות במרכז ההתקפה תחת דייגו סימאונה ומאז לא הביט לאחור. מי יהמר כיום שהוא יעזוב את הקבוצה בה טעם את ההצלחה באירופה, תחת המורה והמנטור שלו? אותו דבר ניתן להגיד על כוכבים אחרים – קוקה, סאול ניגז, קוראה וקרסקו, וכמובן השוער יאן אובלק – כולם יתנו את כל מה שיש להם עבור צ'ולו סימאונה, האיש שכל מטאטא שלו יורה.
דייגו שינה את מאזן הכוחות בספרד. גם באירופה. כבר 3 שנים שאף קבוצה לא שקטה כשהיא שומעת את דהרת הזברות הלבנות-אדומות, את הבריגדה של המאמן הארגנטינאי המאיים עם הג'ל והקסם המילאנזי. עם עיניו יורקות החיצים והכפיים הסופקות שמרימות את כל הקלדרון. הוא היה שם בפעם האחרונה שאתלטיקו הייתה אלופה, כששיחק במרכז השדה של הדאבליסטית לפני 20 שנה, תחת הדרכתו של ראדומיר אנטיץ'. זו הייתה אתלטיקו מדריד הגדולה, הכי גדולה שהיא הייתה מאז שנות ה-60 וה-70. כשדייגו עזב כדי לזכות בעוד דאבל, הפעם באיטליה, נחלש מרכז השדה של הקבוצה. אולי בדומה לעזיבה של קלוד מקללה שש שנים מאוחר יותר את ריאל מדריד. אתלטיקו אמנם ניצחה שלושה מ-4 הדרבים שלה בעונות 1998-99 ו-1999-2000 ולא הפסידה גם בנותר, אבל שום דבר לא מנע את הידרדרות הקבוצה אל תהום הנשייה של הליגה השנייה למשך שנתיים. לראשונה מאז 1934 לא היה דרבי בליגה הראשונה (וכמובן לא היו כלל משחקי ליגה בשנים 1937-1939 עקב מלחמת האזרחים בספרד).
Arroyo Moreno/Getty Images)
אם ניקח את כל הדרבים בליגה מאז 1992, אז ניצחה אתלטיקו 1-2, נקבל 12 דרבים ללא ניצחון של הקולצ'ונרוס עד 1997, כולל עונת הדאבל בה ריאל ניצחה גם בבית וגם בחוץ. מאז הירידה היו עוד 14 שנים רעות ללא ניצחון של הקבוצה הפחות מצליחה של העיר, שנתיים מהן בליגה השנייה. קיללת הדרבי הייתה מושא ללעג מצד הפרשנים ואוהדי הצד הלבן, ובכל פעם שטורס רץ כמו אחרון ילדי המים על המגרש בברנבאו ולא הצליח למצוא את הרשת, הצחוק הרועם עוד התגבר. ב-21 שנה ו-40 משחקי דרבי, היו רק אותם שלושה ניצחונות בודדים, לעומת 26 (!) ניצחונות לבלאנקוס. ובזמן שבאתלטיקו חגגה דאבל, זכייה בגביע אופ"א וכמה פעמים בסופר קאפ בין 1992-93 ל-2011-12, זכתה ריאל (בין היתר) ב-2 גביעים, 7 אליפויות ו-3 גביעי אירופה לאלופות.
הישארו מעודכנים
כל זה השתנה מאז שסימאונה עלה לשלטון של הרוחיבלאנקוס. המנטליות של המועדון השתנתה. אולי בגלל זה הוא חזר, להחזיר את הגאווה שהייתה במועדון בשנים בהן הוא שיחק בו. כעת, אתלטיקו זה שם נדרף לוינריות. הדרבי יכול שוב ללכת לכל כיוון. ויחד עם העלבון שאתלטיקו ספגה בשני גמרים של ליגת האלופות, היא הרוויחה בזכותו את הכבוד של היבשת כולה. עתה גם אצטדיון חדש מחכה לקולצ'ונרוס, ועתיד ורוד, כלומר שילוב בין אדום ללבן, מחכה לה. הכל תלוי בשני דברים – שהסגל הנוכחי שלה ימשיך להתחזק ולהתעבות, ושהמאמן שגרם לכל השינוי הזה יישאר. אם הרוח המפתה מאוד תישוב לנבחרת הלאומית של ארגנטינה, שזקוקה כעת יותר מכל למושיע, או לרוח הכחולה של אינטר מילאנו שנמצאת גם כן במשבר עמוק, ייתכן מאוד שהעתיד של המועדון השלישי בספרד יעמוד למבחן אמתי, ואולי אף לסכנה ממשית. בינתיים לפחות, רק תביאו להם דרבי!
מחפשים משיח – הצד הלבן
בצד הלבן של מדריד סובלים מבעיות אחרות לגמרי. מושיע הם קיבלו לפני מעט פחות משנה. הנסיך של מדריד, זינאדין זידאן, הגיע מסיפור האגדות הנפלא של קריירה אדירה היישר אל חיקה של אירופה כולה, כשריאל שלו זכתה בגביע האלופות ה-11 בתולדותיה רק חמישה חודשים לאחר מינויו באמצע העונה. הקבוצה שלו כמעט לא מפסידה, ובאופן יחסי איסוף הנקודות שלו הוא הטוב בהיסטוריה של כל מאמני מדריד.
אבל הצרה היא הפציעות, שכבר שנתיים מטרידות את הקבוצה אולי הטובה בספרד, שרחוקה מרחק נשיקה מהיריבה ברצלונה בכל עונה, ופשוט נכשלת במאני טיים. בעונה האחרונה של אנצ'לוטי סיימה ריאל עם 92 נקודות. אמנם 2 פחות מהקטלונים, אך תוצאה שהייתה מביאה לה אליפות ב-3 מתוך 4 הליגות הגדולות באירופה (יובה וצ'לסי אלופות עם 87 נקודות, באיירן עם 79 ב-34 משחקים ששווה ל-88 נקודות ב-38 משחקים). בעונה הקודמת היה נדמה שדווקא ניצחון בדרבי היה מביא לה את האליפות, אם כי הכישלון היה דווקא בתקופה הבינונית מאוד של בניטס, שפוטר עם סיום פגרת החורף. ובכל זאת, ריאל סיימה עם 90 נקודות, נקודה פחות מברצלונה (הייתה זוכה באליפות אנגליה בפור של 9 נקודות על פני לסטר) כשהיא מסיימת עם ניצחון בקלאסיקו בקאמפ נואו ועם 12 ניצחונות רצופים. מאז מינויו ועד לסיום העונה, השיגה ריאל תחת זידאן 53 נקודות, 2 יותר מברצלונה ובמשחק אחד פחות.
בעיה נוספת שנתפתחה דווקא העונה היא היכולת הבינונית של הקבוצה ככלל, ושל רבים מכוכביה בפרט. רונאלדו עדיין פוגע יותר בנבחרת מאשר בקבוצה, בנזמה לא החליט עדיין עם הירך במדריד או הראש בצרפת, מוראטה לא היה יציב שני משחקים רצופים ושחקני הספסל רבים כבשו שער-שניים, כמעט כל אחד מהם, אבל יכולת טובה משחקנים חשובים כמו איסקו, חאמס ואפילו קובצ'יץ' ראינו רק בהבלחות. גם בעידן של זידאן כשחקן היו ימים רעים לכוכבים, אבל אז היו שניים בכל משחק שלקחו פיקוד, וזה הספיק כדי לנצח ביכולת משכנעת ברוב המקרים. לפחות תחת שרביטו של ויסנטה דל בוסקה.
מה שריאל צריכה הוא מושיע על המגרש. ויש לה בדיוק את האדם המתאים למשימה. כשבייל הגיע לבלאנקוס ב-2013, אמרו עליו שהוא יהיה השחקן הגדול הבא אחרי רונאלדו. שמענו גם את המילה יורש, אף על פי שלא באמת אפשר למצוא יורש לאחד מגדולי שחקני ריאל, אולי אף הגדול אי פעם. בייל הביא בשני שערים שני תארים בשנת הדאבל בעונה הראשונה שלו, את גביע המלך בדהירה מול בארטרה ואת גביע אירופה בנגיחה מהכדור החוזר של די מריה. אחר כך הייתה לו עונה שהתחילה מצוין והסתיימה בירידה חדה ביכולת. ואילו בעונה שעברה הוא היה אולי הטוב שבשחקני ריאל בישורת האחרונה של העונה.
אחרי שהנהיג בקיץ את נבחרת ויילס הזערורית עד לחצי גמר היורו, וכשהכוכב הגדול של ריאל לא ממש מסונכרן, זה בדיוק הזמן למטדור הולשי לפשוט את הגלימה ולבוא דרוך לשדה הקרב. בייל הוא שחקן שלם – מנהיג, זריז, מבשל אדיר וכובש שערים בחסד. כשמחר מוראטה יחסר בהתקפה, בנזמה עדיין ב-70% כשירות ורונאלדו, טוב, גם רונאלדו יכול פתאום לכבוש שלושער משום מקום, צריך גארת' בייל לקחת את האחריות ולהיות האקס פקטור עבור זידאן והמרנגס. כי ריאל יודעת שאסור לה לעשות טעויות. ברצלונה רחוקה ממנה מרחק 2 נקודות בלבד, וגם אתלטיקו כבר הובילה העונה את הטבלה. שבועיים לפני הקלאסיקו חייבת ריאל להשיג ניצחון ראשון מזה שלוש שנים בדרבי כדי להגיע למשחק הכי חשוב של העונה עם יתרון. זה יכול להיות הרגע הקריטי בדרך של ריאל לצאת מהתקופה הכי רעה בהיסטוריה שלה בליגה. 8 שנים עם אליפות אחת לא היו בקבוצה מאז שדי סטפאנו חתם בה ב-1953. כעת הדרבי משחק התפקיד מכריע לא רק באירופה, אלא עבור הכתר שריאל חומדת יותר מכל – הלה ליגה.
