הכדורגל העולמי עבר כמה שיפורים ועדכונים בעת האחרונה במטרה להשתפר ולהשתכלל בהתאם לנורמות המודרניות של המשחק. שחקן אחד שפותח את המשחק לכל כיוון, שינוי החוק המשולש של מתן פנדל וכרטיס אדום, הפסקות שתיה מרובות, חוקי פנדלים, חוקי הגינות ואכיפה (למשל שאפשר לתת כרטיס אדום לשחקן עוד לפני העלייה למגרש); גם בטיפול הפצועים הגדילו לעשות, כאשר שחקן שקיבל עבירה עליה נענש המכשיל בכרטיס, יטופל על המגרש. כך החוק שאומר שצריך לעמוד יציב כדי להוציא כדור חוץ, והחוק שמתיר לשחק עם נעל או מגן עצם חסרים כדי לא לגרום לקבוצה להיות בעשרה שחקנים. חוק מעניין נוסף הוא המתן אישור לשופט הרביעי להחזיר שחקן למגרש בלי צורך של אישור מהשופט הראשי. כל החוקים האלה נועדו לסייע למשחק להיות שוטף, הוגן ואיכותי יותר, בהתאם לבדיקות מול שחקנים, מאמנים ושופטים בועדות הגבוהות של פיפ"א. כעת, מגיע רגע חדש נוסף וגדול בכדורגל, שבו החלוצית היא התאחדות הכדורגל האנגלית.
הגארדיאן האנגלי מדווח שהחל מהסיבוב השישי בגביע האנגלי העונה תוכלנה קבוצות לבצע חילוף רביעי במידה ויש תוספת זמן במשחק. הרעיון מאחורי ההחלטה מגיע מוועד הכדורגל הבינלאומי, שרוצה לראות פיילוט פעיל לאחת המסקנות מדו"ח פיפ"א, לגבי האפשרות שהחוק הזה יצטרף לרשימת החוקים המתחדשת ובכל תוספת זמן יהיה אפשר להכניס מחליף רביעי. מדובר על החלטה אמיצה ונבונה.
בעבר שחקן בכיר בקבוצה גדולה שזוכה בתארים היה משתתף בכמות דומה של משחקים ברמת הקבוצה. שחקן של מנצ'סטר יונייטד זוכת גביע אירופה 1967 שיחק במקסימום של 42 משחקי ליגה. כיום משחקים 38. אמנם בגביע אירופה היו פחות משחקים, 9 לעומת 13 למי שזוכה להגיע למעמד הגמר, אבל בעבר נהגו לעשות יותר משחקי ידידות. ההבדל בכמות הוא בעיקר במשחקי נבחרת, שגדלו משמעותית. אם מלך ההופעות של נבחרת אירופית ממוצעת היה עושה בערך 50 הופעות בינלאומיות בסך הכל בשנות השישים, כיום המספר הזה לכל הפחות מוכפל.
למשל השוער איקר קסיאס שפרש מהנבחרת לאחרונה בגיל 35 בלבד הספיק לערוך 167 הופעות בין לאומיות במדי הלה רוחה. זוביזרטה, ששיחק בשנות ה-80 וה-90 שיחק 128 פעמים עבור נבחרתו, מספר קטן משמעותית מזה של קסיאס. שוערה הקודם של ספרד, לואיס ארקונדה, ששיחק בשנות ה-70 וה-80 השלים 68 הופעות בלבד במדי הלה רוחה, כלומר פחות מחצי ממספר ההופעות של יורשו וקצת יותר משליש מהמספר של קסיאס. ניתן לראות את המגמה המדוברת בדוגמה הזו. בנוסף, הלחץ במשחקים הבינלאומיים הולך וגדל ככל שהשחקנים המפורסמים הופכים למותגים. הדרישה ליותר דקות משחק מהכוכבים רק הולכת וגדלה גם בקבוצות שלהם, לאור ההשקעות המטורפות שמבצעות הקבוצות הגדולות. כל זה מביא לעייפות הולכת וגדלה וזמן מנוחה הולך ומצטמצם לשחקנים הבכירים.
גם התהליך הרפואי הצטמצם משמעותית. כיום שחקנים חוזרים בפרק זמן כזה למגרשים, שאפילו לפני שני עשורים זה היה נשמע לא הגיוני. שחקנים מצליחים גם להתגבר על פציעות קשות יותר מבעבר, שהיו אולי גומרות להם את הקריירה בעידן אחר. באותה נשימה, הפיקוח גדל וכיום הענישה מחמירה בהרבה. יש הרבה יותר מודעות לפייר פליי, דבר אותו פיפ"א ואופ"א מקדמות בכל הכוח, והרבה יותר אמצעי אכיפה. את הנשיכה של סוארס בכתפו של קייליני במהלך מונדיאל 2014 קלטה עין המצלמה, והשידורים החוזרים הם שגרמו לוועדה המשמעתית של פיפ"א להענישו בחומרה. בתקופתו של פלה לא היה פיקוח כל כך מוקפד, גם עקב חוסר בטכנולוגיה וגם בגלל רוח התקופה, שהייתה שונה בתכלית. את מונדיאל 1962 החמיץ כמעט לחלוטין בגלל פציעה שגרם לעצמו בניסיון בעיטה, ובמונדיאל ב-1966 היה כל כך פצוע, שברזיל אף לא עברה את השלב הראשון וסיימה אותו אחרי שלושה משחקים בלבד. אלה דברים שכנראה היו נמנעים היום, לפחות באופן חלקי.
הישארו מעודכנים
אם כן, יש את ריבוי המשחקים בנבחרת, יחד עם אורך חיים הולך ומתארך של שחקנים. אם בעבר גיל 32-34 היה גיל טבעי לפרישה, הרי שכיום שחקנים רבים נמצאים עדיין קרוב לשיאם. יותר ויותר שחקנים משחקים קרוב לגיל 40, אם לא עוברים אותו. זה קורה בגלל הגילויים שנעשו במשך השנים לגבי תזונה ושמירה נכונה על כושר. כל הדברים האלה גורמים לתביעות פיזיות הולכות וגדלות, בעולם אתלטי שהקצב בו הולך וגובר כל שנה. המשחק נהיה מהיר יותר, והשחקן הממוצע טכני יותר מבעבר. לכן החשיבה של פיפ"א על כך שהגיע הזמן לשנות כמה חוקים בצורה לא מרחיקת לכת היא למעשה הליכה יד ביד עם הזמנים. אחרי הכל, המשחק ממש לא מה שהוא היה אי שם באמצע המאה ה-19, כשסטודנטים מקיימבריג' ישבו להגות את החוקים הבסיסיים של המשחק, חוקים שהשתנו מעט מאוד לאורך השנים.
המחשבה לתת תוספת של החלפת שחקן בעת הארכה היא הגיונית, והולכת במישור אחד שהתופעה אינה נפוצה וזה לא חלק ממשחק ליגה רגיל. אם האורך הרגיל של משחק כדורגל הוא 90 דקות, כלומר שלוש יחידות בנות שלושים דקות, שלכל אחד ממנה באופן תיאורטי יש חילוף של שחקן אחד עבור כל קבוצה, אזי ההיגיון גורס כי תוספת של הארכה בת 30 דקות תדרוש גם היא חילוף משל עצמה. אולי כעת, יותר מתמיד, אחרי שביורו האחרון חסרו כמה מהכוכבים הגדולים ביותר עקב פציעות, שחקנים שהיו עשויים להיות משמעותיים מאוד עבור הנבחרת שלהם, זה בדיוק הרגע הנכון לעשות ניסוי בשטח כדי לראות את החידוש הזה מקרוב. מה שכן, בדיוק כמו טכנולוגיית קו השער לפניו, לא רחוק היום שבו חילוף רביעי בהארכה יהיה דבר שבשגרה. ועל כך – שאפו לפיפ"א.
