השד הפרטי שלי
חורן סריבקיאן
15 ביולי 2016
כדורגל
1 דק׳ קריאה
"את החלל שהותיר אחריו דייויד בקהאם בחולצה מספר 7 יהיה קשה למלא" חשבו לעצמם אוהדי יונייטד. ואז, משחק ידידות אחד, ומשאלתם התגשמה. נער צעיר בן 19 הגיע למנצ'סטר ובכלל בנה על החולצה מס' 28 האהובה עליו. "לא, אתה תיקח 7" גער בו מנג'ר הסקוטי והנער הקשיב, בכל זאת, קצת קשה למרוד מול פרגוסון.
הנער החל לשחק במדי יונייטד ואני, אני אישית התאהבתי. כן הוא היה להטוטן, כן לא תמיד הוא ידע לשחרר את הכדור בזמן וגם לפעמים היה מסתבך עם צהובים ואדומים מיותרים אבל כריסטיאנו רונאלדו של תקופת השדים האדומים ידע בהחלט לבנות את דמות האב שהייתה חסרה לו, כך נולד לו סופרסטאר חדש.
הסדקים הראשונים ברומן שלי עם כריסטיאנו החלו ברגע שעבר מיונייטד לריאל מדריד. סכום ההעברה, 94 מ' יורו, היה אז בזמנו הסכום הגבוה ביותר ששולם עבור שחקן , גרמו לי לסנן מספר קללות לעבר הידיעה שהוא חותם במדריד. כיאה לאוהד ברצלונה, אם היריבה שלך מתחזקת ועוד בשם כזה, אתה תהיה "קצת לא מרוצה מהעניין".
את תקופתו במדריד פתח כריסטיאנו בסערה ומאז הוא לא ממש מתכוון להפסיק. כן, הוא שחצן, כן הוא יהיר וכן 70% מהעמידה שלו במגרש נובעת משיקולים של "איך זה ייראה בטלוויזיה" אבל מה שבטוח הוא שהסופרסטאר הגיע העירה והוא אינו מתכוון לזוז מהמעמד שאליו הוא הגיע.
המהפך הושלם. התחלתי, בלשון המעטה, לא לאהוב את כריסטיאנו רונאלדו. הייתי מבקר כמעט כל צעדו שלו והיו לו המון דברים שהיה אפשר לשים תחת זכוכית מגדלת אבל זו הייתה תמיד שנאה ספורטיבית. הרי לכולנו ברור שאם הבחור היה לובש מדים של קבוצה שאני אוהב או מחבב אז היחס שלי אליו היה שונה.
לא יודע אם אתם יודעים אבל כריסטיאנו רונאלדו לא שותה אלכוהול. הסיבה היא מות אביו ששתה יותר מדי ופשוט לא התעורר יום אחד. בין שלל הפעילויות למען הקהילה שהפורטוגלי עושה נמצאות גם כל מיני תנועות נוער, מרכזים למען אנשים בעל מוגבלות ועוד. אבל לא, כל אלו לא גרמו לי לאהוב בחזרה את הקיצוני הפורטוגלי ואז התחילו ההצגות.
לא אני לא מדבר על ההתחזויות לצורך סחיטת עבירות שמדי פעם הפורטוגלי משתמש בהן אלה הגולים, הבישולים, הבעיתות והדריבלים. שלא תהיה פה לרגע טעות, כריסטיאנו רונאלדו לא רק ספורטאי ענק אלא גם שחקן כדורגל שלא מהעולם הזה והמניות שלו תמיד היו אצלי בשמיים גם אם לא אהבתי את מדי הקבוצה שהוא מייצג.
ועכשיו הגיע הרגע שבוא נשברו לי כל החומות מולו וכמה שניסיתי להכחיש ולהסתיר את העובדה שאני שוב נשבה בקסמיו של הפורטוגלי. זה קרה בתחילת השבוע בגמר אליפות אירופה. כריסטיאנו הגיע לא כשיר ב100% לטורניר ולא רק שסחף את הנבחרת כל הדרך אל הגמר הוא גם נתן תקווה שבגמר מול המארחת, צרפת. אותן אשליות מתוקות התפוגגו כאשר רונאלדו עצמו נפצע ויצא, הרי מה עוד צרפת הייתה צריכה?
-מגרש ביתי יש
-סגל יותר טוב יש
אבל רונאלדו, שראו על פניו כמה הוא רוצה את התואר הזה, החליט שהוא יהיה אלוף אירופה בכל מחיר, והתיישב ליד המאמן כדי לדרבן את השחקנים שמתחתיו.
"הוא אמר לי שאהיה רגוע כי אני אבקיע" אמר בסיום המשחק כובש השער אדר
סערת הרגשות שעטפה את נבחרת פורטוגל ובעיקר את כריסטיאנו רונאלדו גרמה לי להבין בדיוק מה הסיפור של הבנאדם. השאפתנות, הפחד מכישלון, הרצון להיות הטוב ביותר ודמות האב החסרה. כל אלו הובילו לכך שבקצת יותר משעתיים ראינו את רונאלדו עובר בסרגל הרגשות במהירות האור. כל החוויה הזאת זרקה אותי 13 שנה אחורה אל אותו נער ביישן שהגיע מספורטינג ליסבון שכל כך התאהבתי בו, כעת אפשר לומר שהכבוד שלי כלפי רונאלדו נמצא בדרגה הגבוהה ביותר כי אי אפשר שלא להעריך את הספורטאי הגדול הזה שבוודאות לא סיים לשבור שיאים נוספים שאולי עוד לא חשבנו עליהם.
