השטיח נפרש
יאן מלניקוב
9 באוקטובר 2018
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
אם לא השיא של דרו בריז ומטר הנקודות שירד הלילה על הראש של הגרודן השני, המשחק הזה היה אחד מהיותר מתסכלים לצפייה העונה.
הרדסקינס עונים להגדרה מעצם קיומם. הם פשוט קבוצה מתסכלת, שבנוייה ומנוהלת באופן מתסכל. כבר יש שם לא מעט כישרון – קו הגנה מעולה, צמד סייפטים אנדרייטד במיוחד, וקו התקפה שאם היה מצליח לעלות על הדשא בשלמותו באופן עקבי (מתסכל, כבר אמרנו?), היה אחד הדומיננטים בליגה.
אבל כמה מההחלטות של הפרונט אופיס הזה פשוט לא מובנות. ההחתמה של ג'וש נורמן התבררה כנפילה עצומה, קשה לי להכניס אותו גם לטופ 20 קורנרים בליגה כרגע. אם כבר קורנרים, הם נאלצו לוותר על אחד מבטיח, קנדל פולר, כדי להביא את אלכס סמית'. אין לי שום בעיה עם אלכס סמית', אבל הפאשלה עם קאזינס היא אחד ממקרי הסקאוטינג הפנימיים הגרועים ביותר שראיתי. עכשיו, במקום קאזינס מאחורי הסנטר, סקנדרי מלא בצעירים מבטיחים, וצוות רסיברים שבאמת עושה הבדל, לרדסקינס יש קווטרבק ממוצע למדי, קורנר יקר למדי, וחיל רסיברים שהוא תוצאה של אילוצי קאפ מהחוזה של נורמן. על הפציעות החוזרות ונשנות אני אפילו לא אדבר. רק אגיד שככל שזה קורה יותר, קשה יותר לייחס זאת למזל.
ומה לגבי המשחק הלילה? ראינו כל מה ששנאנו לראות מוושינגטון. פנלטיז מטופשים (לא אשמתם הבלעדית) שמאריכים דרייבים? צ'ק. חוסר משמעת בקאברג'? יש. בעיות בתיקולים? דווקא לא, הם תיקלו יפה אחרי שאיפשרו ליריב לרוץ 50 יארד בלי לגעת בו.
בעיות בתיקולים היו דווקא לסיינטס, שפעם אחר פעם החטיאו הזדמנות להוריד את וושינגטון מהמגרש, בצורה מביכה למדי. למזלם, כמובן, כל זה נגמר בלא כלום, שכן וושינגטון לא הצליחה להפוך את הדאונים הראשונים שקיבלה במתנה לנקודות.
אבל זהו, מספיק עם הרעל. בכל זאת, היה כאן ערב היסטורי ששווה היה להזכיר, ערב שהיווה את ציון הדרך האולטימטיבי לקריירה של הקווטרבק הכי טוב שאנחנו פשוט לא מדברים עליו מספיק. הוא לא התחיל את הקריירה בתור השחקן שהוא היום, למעשה היה מספיק בינוני כדי שסן דייגו תחליט להחליף אותו בפיליפ ריברס.
בכל שלב בשיא שלו, הוא נאלץ לשחק בצל אחר. פעם אלה בריידי ומאנינג, אחר כך בריידי ורוג'רס, ולא מעט מהזמן גם הגנה חלשה בצורה היסטורית. הרבה בלאגן היה בסיינטס בעשור מאז הסופרבול, אבל דרו בריז היווה תמיד אי של יציבות. מה זה אי, אוסטרליה.
לשון פייטון מגיע המון קרדיט על האמונה בבריז שעזרה להפוך אותו למה שהוא, על היצירתיות והחדשנות שלו שהופכת את ההתקפה לכל כך מהנה לצפייה, ועל מציאת דרכים חדשות, שנה אחרי שנה, לעשות להגנות כאבי ראש. השנה, טייסום היל הוא הטריק מספר 1 החדש שלו. מעטים המאמנים שהיו בכלל מעזים להשתמש באחד כזה ולהריץ התקפת תיכון כמעט איתו על המגרש. אבל את פייטון כל זה לא מעניין. הוא עושה מה שצריך כדי לנצח. הרבה פעמים זה מה שמבדיל מאמנים גדולים מהעקשנים הממוצעים של ה-NFL.
עוד דבר ששוב למדתי על שון פייטון: לעולם לא לזלזל בדראפטים שלו ושל מיקי לומיס. אמנם, בדיוק כמו עם קמארה, המחיר נראה גבוה מדי. אבל יותר מכל, פייטון ראה שחקן שהוא רצה, והלך על זה. כמו קמארה בשנה שעברה, מרכוס דאבנפורט מפתיע לטובה ומייצר הרבה רעש בתור פאס ראשר בדאון שלישי. גם היום הוא השיג סאק-פאמבל, והעתיד שלו בסיינטס לצד קמרון ג'ורדן ושלדון רנקינס הנפלאים נראה מזהיר. בדיוק כמו העתיד של שאר הקבוצה, למעשה – אני מאמין שהם רק נכנסים עכשיו לקצב, ועכשיו עם החזרה של אינגרם והכניסה של טרייקוואן סמית' לעניינים, הסיינטס יכולים לצעוד היישר לסופרבול.
