הרצח של ג'ורג' פלויד, אי שם בחודש מאי, הצית מחדש את ארצות הברית עם גל מחאות שלא היה כמותו זמן רב – גל שהיכה גם בשאר העולם, בצורות כאלה ואחרות. ספורטאים מצאו עצמם מצטרפים למחאות ולצעדות שנערכו בכל מדינה באמריקה, ובמוקדים שונים בעולם. האווירה הכללית שנוצרה, עם המגפה העולמית, עם שנת בחירות באמריקה ועם חזרתן המאוחרת של ליגות הספורט, הפכה את גל המחאות המדובר לא רק גדול, אלא גם מתמשך – בעקבות רצונן של כמה וכמה ליגות ספורט להתייחס לעניין לכשהן חזרו, בין היתר בצורת הצגת מסרים חברתיים מסוימים או פשוט הצגת מסר המחאה העיקרי במקומות בולטים על המגרש או על חולצות המשחק.
כמובן, הספורט והתחום הכה גדול "פוליטיקה" היו בלתי ניתנים להפרדה מתחילתו של הזמן. למעשה, מניעים פוליטיים הם אלה שהביאו לייסוד המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה (פחות רלוונטי לטיעון הנגד, אבל גם לשם נגיע). היטלר קיווה להוכיח את הפילוסופיה הגזעית שלו במשחקי 1936, מוחמד עלי, ביל ראסל וקארים עבדול ג'אבר היו קורבנות לגזענות שאפפה את ארצות הברית בשנות השישים, ופעלו בהתאם. ג'ון קרלוס וטומי סמית', מדליסטים זהב וארד בהתאמה בריצת 200 מטר באולימפיאדת 1968 – בזמן שיא תנועת זכויות האזרח – הניפו אגרופים במהלך נגינת ההמנון האמריקאי. שתי אולימפיאדות הוחרמו במניעים פוליטיים. אפילו בישראל, קבוצות הספורט לכל הפחות ייצגו תנועות פוליטיות כשהוקמו.
לא סתם כל זה קורה כל הזמן. לא סתם הפוליטיקה הרמה והמתישה משתחלת לה אל הספורט בכל פעם מחדש. כי האמת היא שזה פשוט בלתי אפשרי אחרת.
מוחמד עלי. לוחם בזירת האיגרוף ובזירה הפוליטית (The Boston Globe)
הישארו מעודכנים
אנחנו הרי רואים את הספורט בטלוויזיה כאסקפיזם. עבור החובב הפשוט, ספורט מייצג את האפשרות להתנתק מכל מה שמלאה אותו בחייו. צפייה במשחק היא פשוט שעות ספורות של הנאה, בהן אפשר להתעסק אך ורק במשחק, ולאגור בדיוק מידה מספקת של אנרגיה נפשית להתעסק בשאר ענייני החיים. כאן, כמובן, מתחילה הבעיה.
לפעמים, כשאנחנו כל כך מותנים לנתק את הספורט מחיינו, אנחנו שוכחים שכל הספורט הזה – בניגוד לצורות אחרות של אסקפיזם – קורה בחיים האמיתיים. כל הספורטאים האלה, שעושים דברים מדהימים מדי יום ויום, ועושים רושם לפעמים שהם הגיעו מעולם אחר לגמרי, הם למעשה בני אדם אמיתיים. כל האנשים שאחראים להביא את הספורט למסכים שלנו – ממאמנים עד אנשי תקשורת – הם בני אדם אמיתיים לגמרי. אם נפסיק, כחובבי ספורט, לנתק אותם מהמציאות, נבין בדיוק למה השילוב המושמץ הזה הוא בלתי נמנה. מגוון העניינים שנופלים תחת המונח "פוליטיקה" משפיעים על המציאות של כל בני האדם. אפילו אם הם ספורטאים.
קשה יהיה למצוא ספורטאי שחור באמריקה שלא סבל מגזענות ואי צדק, בצורה ישירה או עקיפה. משטרת ניו יורק שברה לשחקן ה-NBA ת'אבו ספולושה את הרגל, ונאלצה לשלם לו ארבעה מיליון דולר לאחר שנתבעה. כדורסלן אחר, סטרלינג בראון, הותקף וחושמל על ידי משטרת מילווקי בגלל חניה לא חוקית באמצע הלילה. כששחקן הפוטבול לשעבר קאם צ'נסלור הגיע להסתכל על מכון כושר אותו התכוון לקנות, עוברי אורח התקשרו למשטרה. כמובן, אפילו ההבדלים הסוציו-אקונומים בין לבנים לשחורים בארצות הברית, מהם סבלו ספורטאים שחורים רבים, הם, בין היתר, תוצאה של גזענות.
אז איך אפשר לדרוש מהספורטאים לשתוק ולכדרר? איך אפשר לדרוש מבני אדם להתעלם מהצרות שמעסיקות אותם בכל יום ביומו, רק כדי שלנו יהיו כמה שעות של מנוחה מהבעיות שלנו? באילו רמות של אנוכיות וחוסר אמפתיה צריך להיות כדי לבוא בדרישות כאלה, לאנשים שחיים את חייהם במחשבה שכל תקרית עם המשטרה, כל רצח או מעצר בלתי חוקי, כל ביטוי של גזענות, יכול להיות כלפיהם בכל רגע נתון?
כמובן, ישנם מצבים בהם כדאי לנתק אינטרסים פוליטיים מהספורט – תעלה ותבוא הסנאטורית קלי לפלר, שמחזיקה בחצי מהבעלות של קבוצת ה-WNBA של אטלנטה. אבל לפעמים, זה פשוט בלתי נמנע. לפעמים, זה בלתי אפשרי. הפוליטיקה, וכל מה שנמצא תחתיה, היא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו, מהמציאות. הדרישה לנתק ממנה את הספורט, שקורה כולו במציאות, היא לא רק מוטעית. היא פשוט לא הגיונית.
