"לא כך רצה בוזגלו שהחזרה שלו לאיצטדיון טרנר תראה. לאחר חצי שעה הוא מוחלף בשל פציעה."
קשה לדעת אם מישהו, חוץ ממאור בוזגלו עצמו, הבין את ממדי האסון באותו ערב גורלי באיצטדיון טרנר. הוא נפצע בדקה מוקדמת במשחק, המשיך לשחק ובסוף הבין שהוא לא יכל להמשיך – הכאב היה מוכר לו. זו הייתה הפעם השלישית שזה קורה לו, ומזה אין דרך חזרה. היא חזרה להכות בו שוב – רצועת ה-ACL של מאור בוזגלו נקרעה. הוא טוען שהוא ישוב לשחק כדורגל, הוא טוען שהוא יחזור חזק יותר, אבל יכול להיות שבוזגלו עצמו איבד את האמונה בברכיים שלו.
רצועת ה-ACL היא מקום מאוד רגיש, במיוחד לכאלו שעוסקים בספורט אינטנסיבי. קריעת הרצועה הזו מצריכה היעדרות ממושכת מפעילות, ולעתים נזק תמידי. השם המלא של הרצועה הוא הרצועה הצולבת הקדמית. איך הפציעה הזו בעצם מתרחשת? כאשר מתרחש סיבוב חד ופתאומי של הברך, הרצועה נקרעת והברך מתמלאת בדם ונוזלים. הפציעה מלווה בכאב חד ועצום שלא מאפשר המשך קיום פעילות ספורטיבית למשך זמן ארוך.
דוגמאות לספורטאים שקרעו את הרצועה יש בשפע, אך סביר להניח שהמקרה הכי טרגי ומפורסם יהיה המקרה של דרק רוז, ילד הפלא משיקגו שהפך לצל של עצמו. אותו שחקן שזכה ב-MVP של ליגת הכדורסל הטובה בעולם בגיל הצעיר ביותר אי פעם. ובאותו משחק ששינה את חייו לנצח, תנועה אחת לא טובה הביאה לקריעה של הרצועה. מאותו משחק גורלי, רוז הפך לשחקן שרוב הקבוצות לא רוצות לגעת בו, ונלחם עם פציעות באופן קבוע.
למרות שתי הדוגמאות שנתתי כאן, יש לא מעט סיפורים מרתקים מענפי ספורט שונים על התאוששות של שחקנים מהפציעה הזו וחזרתם לכושר, אפילו טוב יותר לפני הפציעה. סיפורים כאלו מצאתי בעיקר בליגת הפוטבול האמריקאית. אני חותם את הסיפור הזה בכך שיש לי הערצה לדרק רוז ומאור בוזגלו. בוזגלו נפצע פעמיים בברכיו, קרע את הרצועות ולא ויתר לעצמו. חזר חזק יותר והפך לשחקן הטוב בארץ. ודרק רוז? עצם העובדה שהוא ממשיך לשחק כדורסל למרות הפציעות מדהימה בעיניי. הם ראויים להערצה.
