שוב עולה הגאות
יאן מלניקוב
10 בינואר 2018
כללי
1 דק׳ קריאה
איכשהו, כל פעם מחדש, למרות שאלבמה נמצאת שם כבר שנה שלישית ברציפות, משחק הגמר של פלייאוף המכללות מספק לנו ארבע שעות משוגעות, ורגעים שרק ספורט מכללות יכול להניב. רק שהפעם, אופי המשחק היה שונה. לא היה כאן אגרוף-אגרוף בין שתי תוכניות הפוטבול הטובות במדינה. זה היה קרב הגנתי, בין שתי קבוצות שניצחו כשהיה צריך כדי להגיע למעמד הזה. זה היה קרב מנטלי, בו הקבוצה שתישבר ראשונה, תפסיד. חילופי המומנטום התכופים בו לא התבטאו בנקודות, אלא במהלכים בודדים באמצע המגרש. מהלכים שלעולם לא נראה בסרטוני היילייטס.
בשני הגמרים הקודמים, נראה היה כי רק הזמן יעצור את התקדמות שתי הקבוצות ואת לוח התוצאות. והשנה? אף קבוצה לא באמת הצליחה לעשות דבר בהתקפה, לפחות לא בצינורות המקובלים. שתי הקבוצות נאלצו למצוא דרכים אחרות להשיג נקודות. אצל קירבי סמארט, צמד הרצים הקטלני לא הרג אף אחד במשחק הגמר, כאשר ניק צ'אב ספג מכה אחרי מכה, לא הצליח לצאת מהבקפילד וסיים עם 25 יארד בלבד ב-18 נשיאות של הכדור, וכן תפס מסירה אחת שגם בה לא יצא מהבקפילד. סוני מישל הצליח קצת יותר טוב, עם 98 יארד ב-14 נשיאות, אך אלה היו 98 היארד השקטים ביותר שראיתי מימיי, לפחות ביחס למשחק מכללות. למעט ריצה אחת בדאון שלישי ועשרים בה יצר כל 26 היארדים שלה בעצמו, מישל לא הצליח להשאיר את חותמו במשחק על הגביע. אם זה לא מספיק, גם הרסיבר מס' 1 של הקבוצה, ג'אבון ווימס, ספג פציעה מוקדמת וניכר היה שהיא הפריעה לו למרות שחזר לשחק – תפיסה אחת לשישה עשר יארד הייתה כל תפוקתו למשחק.
גם ג'ייק פרום לא הצליח לייצר יותר מדי משלו, עם 235 יארד באחוזים נמוכים יחסית, שתי חטיפות וט"ד אחד שהיווה יותר משליש מהיארדים שלו. שתי החטיפות לא היה ממש באשמתו, ובעצם הופעה כזאת היא לא פחות מהמצופה מק"ב פרשמן שמשחק במשחק אליפות המדינה מול אימפריית הרשע של ניק סייבן וההגנה האימתנית שלה. אלו שכן הופיעו למשחק בג'ורג'יה היו ריילי רידלי, אחיו הקטן של הרסיבר המוביל בצד השני, שדווקא בתור הרסיבר הרביעי של הקבוצה הוביל אותה ביארדים, ומבקיע שני הט"ד, אחד בריצה ואחד בתפיסה הארוכה, מיקול הארטמן, גם הוא לא רסיבר פותח.
בצד המנצח, הדברים נראו אף גרוע יותר. המגבלות של ג'יילן הרטס כמוסר התגלו במלוא תפארתן כשגם משחק הריצה של הגאות חווה משחק שפל. הרץ המוביל, דמיאן האריס, נתקע על 17 יארד. מספר 2 בתור, בו סקארברו הגדול, נשא את הכדור 4 פעמים בלבד ל-23 יארד. הרטס עשה את רוב 47 היארדים שלו בנשיאה אחת ל-31, וג'ורג'יה אכלה בלי מלח את החוסמים של אלבמה פעם אחר פעם, העתק מדוייק של העבודה שעשה דא'רון פיין הנפלא בצד השני. קלווין רידלי, באופן טבעי, לא הצליח להשפיע רבות על המשחק – ככה זה כשאין מי שימסור לך. נוסיף לזה בעיטת שער שדה לא נעימה בעל השלבים שלה, וט"ד של הבולדוגס ממש לפני המחצית, ונקבל מחצית ראשונה מאופסת ובור גדול בו נקברה אלבמה וההתקפה שלה במשחק הזה.
אם אלבמה מתה, הפרשמנים שהכניס סייבן בחצי השני לא הוזמנו להלווייה. הבריזה שהגיעה כל הדרך מהוואי, בדמותו של הק"ב טואה טאגובאילואה, הפיחה רוח חיים חדשים בהתקפה הזאת. מהלך דאון שלישי ו-7 איים לסיים גם את הדרייב השני במחצית השנייה, אבל ההוואיאני הצעיר הצליח איכשהו לחמוק מלחץ, לשבור שלושה תיקולים ולברוח כל הדרך לצד השני של המגרש ולהמרת דאון ראשון, השנייה בלבד מתוך 12 דאונים שלישיים במשחק. אותו הדרייב הסתיים בשבע נקודות מלאות, ולמרות שגם טואה התקשה במידה מסויימת ואף מסר חטיפה לא מחויבת המציאות, קשה להעמיד בספק את הטענה שהוא היה האחראי מספר 1, לפחות על המגרש, לאליפות של אלבמה.
מה עם שאר הפרשמנים? כמובן. עם 82 יארד בשש נשיאות, נאג'יי האריס הפרשמן הוביל את הקבוצה בריצה עם כמה ריצות מצויינות ברבע הרביעי. הנרי ראגס, גם כן פרשמן, שתפס רק 12 כדורים בכל העונה, תפס שלושה חשובים מאוד כולל הט"ד הראשון של אלבמה במשחק. אלכס לת'רווד נכנס לעמדת התאקל השמאלי אחרי הפציעה של ג'ונה וויליאמס ועשה עבודה מצויינת. והט"ד המנצח, ל-41 יארד, נרשם על שמו של פרשמן נוסף, דבונטה סמית', שהתפיסה היחידה שלו במשחק הייתה זו שגם סגרה אותו.
אם הגדולה של ניק סייבן עמדה בספק כלשהו עד עכשיו, כעת הספק כבר נמחק – מדובר באחד ממאמני המכללות הגדולים בהיסטוריה. אלבמה של השנה חוותה ירידה משמעותית ביכולת שלה לקבור כל יריבה לחלוטין. הקווים שלה נחלשו בשני הצדדים ולא מציגים בחירת סיבוב גבוה פוטנציאלית, למעט דא'רון פיין, התאקל ההגנתי. אלבמה לא הייתה מרשימה גם מול היריבות החלשות אותן פגשה במהלך העונה, כמעט הפסידה למיסיסיפי סטייט הממוצעת ובמבחן הקשה היחיד שלה בעונה הרגילה, הפסידה לאוברן ואפילו לא זכתה בקונפרנס שלה.
אם לא תקדים אוהיו סטייט בשנה שעברה, כנראה שהיא הייתה נשארת מחוץ לפלייאוף. בכל זאת, אפס ניצחונות איכותיים בעונה הרגילה צריכים להשאיר קבוצה בחוץ. אבל סייבן, עם יכולות האימון, הניהול ובעיקר הרבה הרבה ביצים, הוביל את אלבמה לשיתוק מוחלט של הקבוצה מס' 1 במדינה, ואחריו ניצחון אדיר של הרבה לב ונשמה במשחק שכבר נראה אבוד. בדרך לאליפות שישית בקריירה והשוואת השיא של בר בראיינט, ניק סייבן מתקשה להימנע מהשוואות לביל בליצ'ק. שניהם מובילים קבוצות דומיננטיות למשך שנים, שניהם ידועים בקשיחות שלהם, שניהם אפילו חברים טובים. וכמובן, שניהם הובילו קאמבק בלתי סביר במשחק אליפות נגד קבוצה מג'ורג'יה.
