קווים אדומים

משחק יום חמישי השבוע היה שווה צפייה מכמה סיבות. התוצאה הסופית, 38-14 לדאלאס, היא לא אחת מהן. הנה כמה נקודות על משחק החזרה של קו התקפה אחד, והמשך ההתפוררות של השני

הניוזלטר של פעם בשבוע במייל

קראתי ואני מאשר/ת את תנאי השימוש

Leave this field empty if you're human:

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

• אז למה היה שווה לתפוס את משחק יום חמישי הזה? ישנן כמה סיבות. אחת, זהו קרב בתוך הבית בין שתי קבוצות שעדיין מנסות להישאר במירוץ הפלייאוף. המאזן של שתיהן, ערב המשחק, היה 5-6, רק שני משחקים מאחורי המדורגת שישית, אטלנטה. ניצחון במשחק היריבות הזה לא רק שישאיר את המנצחת במירוץ, אלא גם עשוי לתת זריקת מומנטום להמשך.
• סיבה נוספת היא כמובן העובדה שלא מדובר במשחק יום חמישי טיפוסי – שתי הקבוצות שיחקו כבר בחמישי שעבר ולכן מקבלות שבוע מלא להתכונן למשחק, בניגוד לארבעת הימים שתקבל קבוצה ששיחקה ביום ראשון. כך שהטעויות, העייפות והרשלנות אמורות להיעדר מהמשחק הזה.

• הסיפור הגדול של שתי הקבוצות, לפחות מבחינה מקצועית, הוא קו ההתקפה. הקו של דאלאס התקשה כל העונה לשחזר את הכימיה המושלמת מהעונה שעברה, כאשר היה צריך להתמודד עם הפרישה של דאג פרי והעזיבה של רון לירי. הם היו שני השחקנים היחידים בקו שלא שווים אול-פרו בעמדה שלהם, אבל קו התקפה שמתבסס כל כך על כימיה עשוי להתקשות בשבועות הראשונים של העונה, בטח כאשר שני שחקנים ותיקים ומנוסים מוחלפים בשחקנים צעירים כמו ג'ונתן קופר ולה'אל קולינס. גם טיירון סמית' וגם זאק מרטין נאלצו לפספס משחקים עקב פציעות, וקו ההתקפה של דאלאס נראה פתאום כמו מסננת – ההשעיה של אליוט לא בדיוק עזרה למשחק הריצה שעזב לחל"ת, ודאק פרסקוט לא הספיק להרים את הראש לכיוון הרסיברים שלו לפני שהיה צריך לברוח על נפשו. זה הוביל לשלושה הפסדים רצופים, ושלוש תצוגות התקפיות מזוויעות של הקאובויז – שבע, תשע, ושש, אלה כמויות הנקודות שהשיגה דאלאס באותם שלושה משחקים.
• השבוע, הסיפור היה שונה לחלוטין. קו ההתקפה חזר שוב להרכב המלא, מימין לשמאל; לה'אל קולינס, זאק מרטין, טראוויס פרדריק, ג'ונתן קופר, טיירון סמית'. ולקח לו זמן להיכנס לקצב – ארבעת הדרייבים הראשונים הסתיימו בשלוש והחוצה, כשמשחק הריצה לא מצליח לייצר דאונים שניים ושלישיים קצרים כמו שהוא תמיד ידע לעשות. הפירסט דאון הראשון של דאלאס, הגיע עם פחות מדקה לסיום הרבע הראשון, כאשר דאק פרסקוט המיר דאון שלישי ו-5 בריצה. קו ההתקפה התחיל להיכנס לקצב בהדרגה, אותו הדרייב הסתיים במסירה של פרסקוט שתפס ג'ייסון וויטן בתוך האנדזון, ומכאן דאלאס התגלגלה הלאה לניצחון.
• כמובן, רצף אסונות פקד את וושינגטון בכמה דקות הבאות – הפציעה של מורגן מוזס, הסאק-פאמבל שבא כתוצאה ממנה, ובדרייב הבא פאנט שהוחזר כל הדרך הביתה. קירק קאזינס הוביל את ההתקפה של וושינגטון ונתן באמת משחק מצויין, אבל לא באמת היה לו סיכוי להוציא משהו מהמשחק הזה.

• בעוד קו ההתקפה של דאלאס חזר להיות הקו הדומיננטי שכולנו הכרנו מהעונה שעברה, איפשר לאלפרד מוריס לרוץ ל-127 יארד ולמעשה לקבוצה לרוץ 42 פעמים מול 22 מסירות בלבד, ומחץ לחלוטין את הפאס ראש של וושינגטון, בצד השני העונה הנוראית המשיכה. הרדסקינס מחזיקים באחד מקווי ההתקפה הטובים בליגה, אך הסיפור שלהם השנה דומה קצת למה שהיה בפילדלפיה בשנה שעברה. הפציעות בקו ההתקפה, שגרמו לגרודן להשתמש בערך ב450 קומבינציות שונות, השאירו את הקבוצה הזאת בלי שום סיכוי להשיג משהו העונה. וחבל, כי מדובר באחת מההתקפות הטובות ביותר מבחינה סכמטית, ובאחד הק"בים הטובים בליגה בפליי אקשן. היה כאן פוטנציאל רציני מאוד.
• המשחק הספציפי הזה היה כמעט תקציר של העונה הזאת בוושינגטון – שום דבר לא הולך כמו שצריך. החטיפה הראשונה של קאזינס הייתה לחלוטין אשמתו של קראודר, שקיבל כדור מושלם ויכל גם לקחת אותו עד האנדזון; הפאמבל של קראודר בהחזרת הפאנט; חוסר התיאום והבלאגן בקו ההתקפה שגרם לאיבוד, ואפילו החזרת הפאנט שהלכה עד האנדזון למרות כיסוי לא רע בכלל של הבעיטה.
• לגבי קאזינס – אני באמת לא חושב שהרדסקינס נמצאים במצב שהם יכולים, או צריכים, להחליף אותו. להדביק לו את התג שוב יהיה קצת מוגזם, אבל לדעתי המהלך הנכון ביותר יהיה לשלם לו. להחליף אותו ולנסות למצוא עכשיו ק"ב אחר, רק ייקח את הקבוצה הזאת כמה צעדים אחורה. הוא לא ק"ב בינוני שקבוצות יישארו איתו כדי לא להיתקע במרדף. הוא ק"ב טוב, ואפילו מצויין, שיכול לקחת את הקבוצה הזו רחוק. אם בוושינגטון יקיפו אותו בנשקים אמיתיים ולא ג'וש דוקטסון ושאריות, תהיה שם התקפת קטלנית בעונה הבאה.

• כשצפיתי במצ'אפ בין התקפת וושינגטון להגנת דאלאס, כל מה שעלה בראשי הוא הפוטנציאל שיש לשתי היחידות האלה, אם רק שחקן המפתח של כל אחת מהן לא היה פצוע כרוני. אני מדבר כמובן על שון לי וג'ורדן ריד. שניהם שחקני המפתח של הקבוצות שלהם, ועושים את היחידות שלהם כל כך הרבה יותר טובות. שניהם בטופ 3 בעמדה שלהם, כשהם בריאים. ושניהם כל כך חסרים, שבוע אחרי שבוע.
• הגורם העיקרי לנפילה של דז בראיינט הוא לא החוזה והבלאגן סביבו, הוא לא מנטלי, הוא אפילו לא פיזי. בראיינט לא שכח להיות פריק אתלטי שינצח אותך עם הגובה והניתור שלו. הסיבה העיקרית לירידה בתפוקה שלו היא השימוש השגוי בו. בראיינט הוא אחד הטובים בליגה בראוטים ששוברים לכיוון האמצע, סלאנטים או דיג ראוטס למיניהם. כשהוא מתחיל אותם מהסלוט, הוא מסוכן כפליים. אבל כל מה שהוא עושה בדאונים קריטיים הוא לרוץ את הגו ראוט, בו הוא חלש מאוד למרות הנתונים הפיזיים שלו – הוא פשוט רץ אותו רע, ומצליח מדי פעם לתפוס בו כדורים בזכות אותם נתונים, שהם כמובן אידיאלים גם בפיידים על קו השער. הצורה בה ג'ייסון גראט משתמש בבראיינט פשוט לא מנצלת אותו עד הסוף, ודווקא במשחק יחסית טוב שלו, העובדה הזו מודגשת.

• דאלאס, עם הניצחון הזה, נשארת בחיים במירוץ לפלייאוף – ואם קו ההתקפה באמת יוצא לדרך חדשה מכאן, הולך להיות כאן מירוץ צמוד ביותר.