מלך הקרח – מריו למיה בן 52

יש סרטים שאתה רואה ואתה פשוט תופס את הראש, הדברים בהם כל כך מופרכים שאם מישהו לא היה אומר לך שהם מבוססים על סיפורים מהחיים לא הייתה יכול לראות תסריט שבו הם קורים. זה קורה לך כשאתה רואה "127 שעות" או "אקספרס של חצות" או איזה סרט שואה מטלטל, המציאות נוטה להיות הרבה פעמים הרבה יותר מטורפת מכל תסריטאי יצירתי. כשזה נוגע לספורט, הסיפורים ללא ספק לא פחות מדהימים, וכשזה נוגע לגדולי הספורטאים בעולם רובנו כאוהדי ספורט יודעים לשנן אותם טוב מאוד. הרי כמה בלתי נתפס זה היה כששחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, מייקל ג'ורדן, עזב בשיא אונו המקצועי את הענף ועבר לשחק בייסבול במשך שנתיים לזכר אביו שנרצח, או שליאו מסי, אולי גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה, היה רחוק כמה זריקות הורמונים בילדות מלא להפוך לשחקן שהוא היום.

היום מריו למיה, לדעת רבים שחקן ההוקי השני בטיבו בהיסטוריה, חוגג יום הולדת 52 וזאת הזדמנות מצוינת לספר את הסיפור יוצא הדופן של הספורטאי הענק הזה.

הניוזלטר של פעם בשבוע במייל

קראתי ואני מאשר/ת את תנאי השימוש

Leave this field empty if you're human:

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

למיה, שנולד ב- 1965 במונטריאול שבקנדה, היה לאורך כל ילדותו שחקן הוקי מבריק, וכשהגיע לדראפט בשנת 1984 היה ברור לכולם שייבחר בו ראשון. קבוצות כל כך רצו שישחק אצלם עד שהיו מוכנות להעביר את כלל 12 בחירות הדראפט שלהם תמורתו (באותה התקופה היו 12 סיבובי דראפט ב- NHL, ליגת ההוקי המקצוענית), אך פיטסבורג פינגווינס, שהייתה בעלת הזכות לבחור ראשונה בדראפט, ידעה מה היה לה ביד ולא הסכימה לוותר עליו. באותו הזמן הם לא יכלו לדעת זאת, אך בדיעבד ההחלטה הזאת שינתה את גורלם, מאז ועד היום.

למיה פתח בסערה את הקריירה ומהר מאוד הפך לאחד השחקנים הטובים בליגה, בשנתו הראשונה זכה למיה בפרס רוקי השנה ובפרס ה- MVP של האולסטאר, הרוקי הראשון שעשה זאת בכל הזמנים. בעונתו השנייה הוא כבר סיים את העונה עם מספר הנקודות השני בגובהו בליגה אחרי וויין גרצקי, מי שמוגדר כשחקן הטוב בכל הזמנים. בסוף שנתו השלישית בליגה, השתתף למיה בגביע העולם בהוקי והבקיע את השער המכריע של נבחרתו כנגד הנבחרת הסובייטית שהביא לקנדה את הגביע. לאחר רגע השיא באליפות העולם, התחילה ההשפעה של למיה להגיע גם ברמה הקבוצתית, בשנת 87- 88 הוא כבר הצליח להעפיל עם קבוצתו לפלייאוף ובעונת 91 – 90 תוך שהוא עובר במהלכה ניתוח לתיקון פריצת דיסק ומשחק עם כאבים במשך כל העונה,  הוא סוף סוף הצליח לזכות באליפות ראשונה. בעונה שלאחריה זכתה הקבוצה פעם שנייה בליגה ואת עונת 92 – 93 פתחה הקבוצה כפייבוריטית לזכייה שלישית ברציפות, ואז זה קרה.

ב- 12 בינואר 1993 הכריזו הפינגווינס כי התגלתה אצל למיה מחלת הודג'קינס, מעין סרטן בבלוטות ושהוציאו ללמיה גידול מהצוואר. ההודעה זעזעה את עולם ההוקי, זה היה הלם טוטאלי, למיה כבר סבל במהלך הקריירה ממספר פציעות משמעותיות, אך כאן היה משהו אחר – לא רק שהשחקן הכי גדול בליגה הולך להעדר ממנה, ייתכן והוא בסכנת חיים.
כדי לטפל במחלה למיה התחיל בתחילת פברואר בסדרה של 22 טיפולי הקרנות, כשהאחרון היה בבוקר של ה- 2 במרץ. ההנחה הרווחת היא שאחרי טיפול כזה עדיף לנוח, אבל כנראה שמישהו שכח לספר את זה ללמיה, שבאותו הבוקר ב- 2 במרץ, ישר לאחר אותו הטיפול עלה על מטוס והצטרף לקבוצה. כבר באותו הערב הוא כבר עלה לשחק.

מייק לאנג, הכרוז של הקבוצה באותה התקופה, התייחס לכך ואמר: "הייתה ציפייה לא נורמלית. אני חושב שכולנו הופתענו שהוא היה מסוגל לחזור ככה לעניינים אחרי כל מה שהוא עבר, במיוחד עם הטיפולים וכל מה שכרוך בזה. זה היה בערך 'הבחור הזה אמיתי?'

זה היה מדהים, באמת, שהוא פשוט סיים את הטיפול ועלה למטוס כדי להצטרף לקבוצה. באמת לאף אחד לא היה מושג שהוא הולך לשחק. זאת הייתה ההפתעה הכי גדולה שיש. הוא פשוט עלה לשחק וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה. היו פעמים שמריו היה פשוט חוצה את הרחוב לכיוון בית החולים פיטסבורג במהלך משחק וחוזר אחרי זה לשחק, כאילו שהוא רוכב על סוס לבן בדרך לסיביק ארנה (האולם של הקבוצה). זאת לא הייתה הפתעה ענקית בהתחשב באופי שלו, אבל זה היה מפתיע במיוחד בגלל הטיפול וכל מה שהוא עבר".

למיה עשה את הבלתי יאמן, שיחק את אותה העונה ברמה גבוהה והדהים את כולם. הוא המשיך לשחק בליגה עד לשנת 97 כשהוא מתמודד עם פציעות רבות ונוספות תוך כדי. מיד עם פרישתו בשנת 97 הוכנס למיה להיכל התהילה של ה- NHL, בדרך כלל הנוהג הוא לחכות 3 שנים לאחר פרישה של שחקן בשביל להכניס אותו, למיה זכה לכבוד והיה הראשון שנכנס באותה השנה.

כשפרש היה למיה בן 31 וחלקו בעולם ההוקי היה אמור להסתיים, אך המצב של הפינגווינס לא אפשר את זה. בעלי הקבוצה בשנות ה- 90 האוורד בולדווין ומוריס בלצברג כשלו בניהולה הפיננסי של הקבוצה והכניסו אותה לחובות של כ- 90 מיליון דולר, כשלמיה הוא אחד מאלו שלקבוצה היה את החוב הכי גדול אליהם, כבעקבות הקשיים הכלכליים הקבוצה לא שילמה לו 32.5 מיליון דולר במשכורות שהגיעו לו על שנותיו האחרונות. בולדווין ובלצברג לא הצליחו לפתור את הבעיות הכלכליות והקבוצה אולצה להכריז על פשיטת רגל בנובמבר 98. בקרב האוהדים החל כבר חשש שהקבוצה תתפרק או שתעבור עיר. למיה ראה את המצב והחליט שהוא לא הולך לאפשר לזה לקרות.

הקנדי החליט לוותר על החוב של הקבוצה אליו ולקנות אותה, תוך שהוא מבטיח כי הקבוצה תישאר בפיטסבורג. ב- 1 בספטמבר 1999 ה- NHL אישרה את היותו של למיה בעלי הקבוצה ויומיים לאחר בית המשפט לענייני פשיטות רגל של ארה"ב אישר את תכנית ההבראה שלו, שבה למיה התחייב לסגור את החוב של הקבוצה בסך 90 מיליון הדולר. למיה מונה גם ליושב ראש הדירקטוריון ולמנכ"ל הקבוצה ובכך הפך לשחקן הראשון אי פעם בספורט המקצועני בצפון אמריקה שנהיה הבעלים של הקבוצה בה שיחק. ההחלטה ההרואית הזאת של למיה נבעה בין השאר משיקולים עסקיים, כשהבין שזו הדרך היחידה בה יוכל להחזיר חזרה את אותם 32.5 מיליון דולר אותם לא קיבל, אך לא ניתן שלא להעריך את החשיבות העצומה של מהלך כזה עבור העיר פיטסבורג.

למיה החל בתהליך והחל לייצב את הקבוצה, כבר בשנתו הראשונה ניתן היה לראות שיפור כלכלי ואת השיקום בקבוצה, אך בשנת 2000 הסתבר שללמיה היה עוד שפן בכובע. באותה השנה הפתיע למיה את כולם וחזר למשחק פעיל באותה הקבוצה בה הוא הבעלים תוך שהוא מוכיח לכולם שגם בגיל 35 הוא אחד השחקנים הטובים בליגה. למיה טוען עד היום שחברו מייקל ג'ורדן קיבל את ההשראה לחזרתו מפרישתו השנייה בגיל 38 מהחזרה המוצלחת של למיה. החזרה של למיה סייעה לקבוצה בפן המקצועי אך גם חיזקה את התנופה הכלכלית בה הייתה שרויה הקבוצה, עד שנת 2005 הצליח למיה לסגור את כל החובות של המועדון ולעמוד בהתחייבותו. בשנת 2006 פרש סופית ממשחק פעיל כשהוא בן 40 ועד היום הוא משמש כבעלי הפיטסבורג פינגווינס.

מריו למיה ללא ספק ייזכר כשחקן השני הכי גדול בכל הזמנים בזכות האליפויות שהביא לפינגווינס וההישגים האישיים הבלתי נגמרים שלו, אך המורשת שלו גדולה הרבה יותר מזה, הוא ייזכר לעד בשל יכולת ההתמודדות הבלתי נתפסת שלו ובזכות המחויבות המדהימה לקבוצתו. בדראפט 84 שיקגו בולס בחרה את מייקל ג'ורדן ושינתה את גורל המועדון בצורה בלתי נתפסת, אך כנראה שבכל זאת הייתה קבוצה שהשפיעה על הגורל שלה הרבה יותר באותה השנה. הפינגווינס קשרו את גורלם עם מריו למיה, זאת כנראה ההחלטה הכי טובה שהם היו יכלו לעשות, ושום תסריטאי לא היה יכול לכתוב את זה טוב יותר.