כיצד תשפיע פרשת זהבי על הנבחרת הלאומית?
נבחרת ישראל סיימה בשבוע שעבר את שני המשחקים שלה בקמפיין מונדיאל 2018 עם 0 נקודות מ-6 אפשריות. אם ההפסד המינימלי לאיטליה התקבל בהבנה, ואפילו בהערכה מסוימת כלפי הבחורים בלבן, הרי שההפסד הביתי למקדוניה היה אמור לעורר כאן הד תקשורתי עצום. לכאורה. כי מה שמשך את תשומת הלב הציבורית לא הייתה היכולת המחפירה של שחקני הנבחרת, או ניהול המשחק של אלישע לוי, כי אם פרשת זריקת סרט הקפטן על ידי ערן זהבי בסביבות הדקה ה-70 למשחק כתגובה לשריקות הבוז שנשמעו מכיוון הקהל כלפיו. המעשה של זהבי הוא מעשה מביש ומחפיר, ואין לו הצדקה. אבל הוא רק הטריגר, הזרקור על ההתנהלות הכללית של נבחרת בשנים האחרונות – החל מראשי ההתאחדות ועד לאחרון אני הצוות המקצועי.
לא חסרות דוגמאות למשחקים איומים, קמפיינים כושלים ופרשיות כאלה ואחרות שליוו את הנבחרת שלנו לאורך השנים. הפסדים לקפריסין, תיקו במלטה, שחקנים שיוצאים לבלות ועוד ועוד. ודווקא הפעם, בנבחרת עם מספר הליגיונרים הגבוה אי פעם, מחוזקת בשחקנים ישראלים שצוברים ניסיון במפעלים אירופיים וצעירים מבטיחים למדי ולמרות בית קשה עד בלתי אפשרי – וקמפיין שהחל בניצחון אדיר 3:0 באלבניה – חשבנו שנראה משהו אחר מהנבחרת. שהמקום השלישי מובטח.
והנה, החלוץ הבכיר שלנו לא מורכב, מתלונן על כך בפרהסיה ומושעה. ניר ביטון מותח ביקורת על המאמן וגם הוא מוצא עצמו בחוץ. גם אריאל הרוש – הרע במיעוטו מבין ארסנל השוערים הלא מרשים שעומדים לרשות המדינה – זכה להתייחסות משמעתית מצד המאמן. המאמן, שישנה הרגשה שלא מצליח לשלוט על הסגל –לא משמעתית ולא מקצועית. זימונים לא מובנים, שיטות משחק לא ברורות והרכבים הזויים, שלעתים נדמה שנקבעו לאחר שהוצמד לאלישע אקדח לרקה. וכשמאמן הנבחרת לא מצליח לאסוף את כל השחקנים שלו ולגבשם לנבחרת אחת, וכשהשחקנים מצדם מרגישים שאין בעל בית אלא מנהל קייטנה נחמד אנחנו מקבלים נבחרת מפוזרת, לא מגובשת, ולא מאורגנת.
וזה לוקח אותנו לערן זהבי. קפטן הנבחרת, הליגיונר היקר והעשיר ביותר שיש לנו, השחקן הישראלי הטוב ביותר בפער ואחד הטובים בכל הזמנים, הוא גם שחקן שמושך לא מעט אש. גם כשמונה לקפטן במכבי ת"א הורמו גבות, אבל זה היה אך טבעי לאור היכולת שלו וההשפעה שלו על הקבוצה. בנבחרת, אלישע היה יכול לבחור אחרת. ואולי זה עוד סממן לחוסר עמוד השדרה של המאמן הלאומי. מהרגע הראשון סומן ומותג זהבי כאיש שכל הנבחרת תבנה סביבו. בחירתו כקפטן, העדפתו כחלוץ על פני חמד ולמעשה הבעת אמון אדירה בכוכב – שגרמה לביטחון עצמי גבוה, שבלאו הכי לא היה חסר לו. ואם "נאום העכברים" המשתלח לא הדליק נורה אדומה, הגיעה זריקת הסרט האסורה והמבישה. ופתאום ההפסד למקדוניה התגלה כבעיה הכי קטנה של הנבחרת הזו. אסור לקפטן להתנהג בצורה כזו – לא משנה מה הוא עובר מהקהל – אבל בנבחרת הזו יש תחושה שזה מותר. הכל מותר. ומיד הגיעה ההשתלחות התקשורתית המוכרת והפיכתו של זהבי לאויב האומה. ואז ההתנצלות בשידור חי והפרישה מהנבחרת יום למחרת – ופתאום זהבי הוא שוב המלך. כי האקט הזה, החמור הזה, גם פקח את העיניים של אוהדי הכדורגל. הוא גרם לנו להבין שהנבחרת היא מותג נגוע, שהולך ומתדרדר ואם לא מספיקות התוצאות הרעות – אז הנה אנחנו מבינים שהדג מסריח גם מהראש. מקצועית, בטווח הקצר פרישתו של זהבי לא תפגע קשה בנבחרת, גם בגלל שהקמפיין גמור וגם בגלל שנגד איטליה נראינו קצת יותר טוב. אני גם די בטוח שזהבי יחזור בו מפרישתו לקראת קמפיין יורו 2020 ואחרי עזיבתו הצפויה של אלישע. תדמיתית – הנבחרת נמצאת בשפל הגדול ביותר מאז קום המדינה. האוהדים לא סומכים על יו"ר ההתאחדות (איך הוא קידם אותנו?), על המאמן והצוות המקצועי ועל השחקנים. גם זהבי כמובן לא נקי מביקורת, אבל הפרישה שלו קצת ריככה את קהל האוהדים כלפיו והסיטה את האש כלפי שאר האנשים הנוגעים בדבר.
אני לא מצדיק את המעשה של זהבי, אני חושב שהוא חמור והעונש שהוטל על הקפטן לשעבר מוצדק. אני גם חושב שהפרישה שלו היא זמנית והוא יחזור ממש בקרוב. אבל בכל רע צריך למצוא גם את הטוב – ואני חושב שהמעשה של זהבי יגרום לזעזוע גדול בהתאחדות. אחרת, המותג שנקרא נבחרת ישראל פשוט לא יהיה רלוונטי יותר. ואם מישהו יכול להחזיר את המותג להיות רלוונטי, למרות מה שעשה ולמרות האישיות המוקצנת שלו – זה ערן זהבי.
