כבר לא מאמינים במאמנים

הטענה כי הספורט הישראלי חריג בנוף הספורט המערבי שגורה בפי כל אדם שמעורה בפרטים. אך, לאו דווקא הכישרון, הכושר הגופני והטכניקה הם אלו המבדילים בינינו לבין הספורטאים שמעבר לים, אלא דווקא האנשים העומדים מאחורי הקלעים, או במקרה הזה מאחורי הקווים. אין הכוונה רק למאמן ולצוותו, אלא דווקא לבעלי הקבוצה המשפיעים יותר מכל על הפיחות במעמדו של המאמן הישראלי ועל התחלופה ההולכת וגוברת של מאמנים במהלך העונה, פעמים רבות ללא סיבה מוצדקת.

במהלך העונה החולפת בליגת העל בכדורגל, 17 מאמנים סיימו את תפקידם לפני תום העונה. רק חמש קבוצות לא החליפו את האיש העומד על הקווים. בממוצע כל קבוצה החליפה 1.2 מאמנים במהלך העונה. חושבים שהעונה הקודמת יוצאת דופן, אז תופתעו לגלות שגם זו שלפניה הניבה מספר דומה (16 מאמנים). לצורך השוואה בחנתי את המתרחש אשתקד בארבע הליגות הבכירות באירופה: באנגליה פוטרו שישה מאמנים (ממוצע 0.3 לקבוצה), בספרד ובאיטליה 12 מאמנים (0.6 לקבוצה) ובגרמניה תשעה מאמנים (0.45 לקבוצה).

הניוזלטר של פעם בשבוע במייל

קראתי ואני מאשר/ת את תנאי השימוש

Leave this field empty if you're human:

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

הנתונים מראים בבירור שבישראל כמות השינויים על הקווים במהלך העונה גדולה בהשוואה לכדורגל האירופי. נוסף על כך, הפיטורים במדינות הללו לרוב נובעים מסיבות מוצדקות, שכן ששת המאמנים המפוטרים בפרמייר-ליג בעונה הקודמת הגיעו מקבוצות שהיו במקומות 17-20 בטבלה בעת שפוטרו. גם בשלוש הליגות האחרות, כמעט ואף מאמן של קבוצה בחלק העליון לא הוחלף. כך למשל, קלאודיו ראניירי האיטלקי פוטר אשתקד על אף שעונה קודמת לכן הוביל את לסטר לאליפות הפרמייר-ליג, בגלל שהשועלים הדרדרו והיו קרובים מאוד לקו האדום.

הביקורת כלפיי בעלי הקבוצות לא נובעת מעצם אקט הפיטורים אלא מהתהליך. פיטורי עובדים הוא הליך נפוץ בכל חברה או ארגון השומרים על רמת מקצועיות וערכים מסוימת. מנגד, נראה שככל שהתנאים הסוציאליים במשק עולים, דווקא מעמדו של המאמן פוחת. אם בחברות השונות יש הליך סדור הקודם לפיטורים, הכולל שימוע וסיבה קונקרטית לפיטורים, אזי שבספורט הישראלי המאמן נתון לגחמותיו של הבעלים. פעמים רבות המושכים בחוטים במועדון מנהלים את הליך הפיטורים דרך אמצעי התקשורת. המאמן אמנם ישמע את ההודעה הרשמית מפי הבעלים, אך בפועל הוא יבין כי עליו למצוא קבוצה חדשה קודם לכן, לאור הדלפות והכפשות בתקשורת.

בסופו של דבר זכותו של כל מעסיק לפטר את הכפופים לו, ומזכות זו נהנה גם בעלים של קבוצה. אך, בניגוד לחברות פרטיות, מועדון ספורט נשען על קהל אוהדים רחב שתומך בקבוצה ובלעדיו אין לה זכות קיום. האוהדים אמורים להיות הגורם המרכך שעשוי לתמוך בהגדלת הקרדיט למאמן, אך פעמים רבות הם אלה שמאבדים סבלנות אחרי תקופה לא טובה, הפסד במשחק חשוב או איבוד תואר מסוים ודוחפים לפיטורים. קריאות "תתפטר" נפוצות יותר ויותר במגרשי הכדורגל ובאולמות הכדורסל, והמאמן הופך להיות שק חבטות של האוהדים בעל כורחו. הבעלים שרוצים לשמור על שקט תעשייתי עושים זאת על חשבון המאמן ומפטרים אותו כדי לרצות את האוהדים.

בניגוד למועדונים המובילים בעולם, שבהם קיים מנהל מקצועי, אדם שתפקידו להיות אמון על הפן המקצועי במועדון, להתוות את הדרך, להיות אחראי על הרכש ולתווך בין הגורמים הניהוליים לסגל המקצועי ולמאמן. בישראל, הדבר אינו נפוץ, וכך נוצר מצב שהקשר בין הבעלים למאמן הוא ישיר. המאמן הופך להיות הגורם היחיד האמון על הפן המקצועי ומושך אליו את האש במקרים בהם הקבוצה מדשדשת. פעמים רבות אנו נתקלים במקרים בהם הבעלים מעורבים יתר על המידה בניהול המקצועי של הקבוצה. לרוב, הבעלים הם אנשי עסקים ללא הבנה בספורט שרצו להרוויח הון פוליטי או חברתי מרכישת הקבוצה או להגשים חלום ילדות. ברגע שהם מנסים להתערב בקביעת הרכב (ע"ע איזי שירצקי) או לוחשים באוזנו של מאמן (ע"ע שמעון מזרחי) משהו ב"הפרדת הרשויות הספורטיבית" נפגע.

הספורט הישראלי מוצף בבעלים דומיננטיים שמתקשים להפקיד את מלאכת הניהול בידי מומחים אלא מתעקשים להיות במרכז. לא חסרות דוגמאות, אך בולט לרעה מכולם הוא אלי טביב שהיה בעלים של שלוש קבוצות: הפועל כפר-סבא, הפועל תל-אביב וכיום בית"ר ירושלים. טביב נמצא במועדון מהבירה כבר ארבע שנים ובתקופה זו החליף שמונה מאמנים. רף הסבלנות שלו כלפיי התהליך נמוך והזילות במעמדו של המאמן מובילים אותו לעשות שינויים תכופים על הקווים. רק השבוע קיבלנו דוגמא חיה להתנהלות הקלוקלת של טביב, כשסגר מאחורי גבו של המאמן הנוכחי שרון מימר ושל מחזיק תיק הניהול בקבוצה, אלי אוחנה את מינויו של גיא לוי למאמן עוד בטרם החלה הליגה רשמית.

גם אם נתייחס רגע לפן הרציונלי שבפיטורי מאמן, קרי ניסיון להבריא את המערכת החולה או לזעזע את השחקנים ולרתום אותם למטרה, ישנן דוגמאות משני צידי המתרס. אך, במחקר שנעשה בגרמניה שבדק 40 עונות בבונדסליגה נקבע כי בהשוואה בין עשרת המשחקים האחרונים עם המאמן המפוטר לבין עשרת המשחקים הראשונים עם המאמן שהחליף אותו, אחוז ההצלחה עלה ב-0.08. כלומר, ניתן ללמוד מהמחקר הזה כי ההשפעה היא שולית מאוד.

הליגה הישראלית אשתקד היא דוגמא מצוינת לכך שחילופי מאמנים לא מבטיחים הצלחה. מאבק התחתית הפגיש בין הפועל ת"א, הפועל כפר-סבא והפועל אשקלון. האדומים החליפו שלושה מאמנים במהלך העונה (אלי גוטמן, גיא לוזון ומנחם קורצקי) הירוקים גם כן (שרון מימר, אלי כהן ופליקס נעים), ואילו רק הפועל אשקלון נשארה עם יובל נעים מתחילת העונה ועד סיומה. בסופו של דבר אשקלון נשארה ושתי האחרות נשרו לליגה הלאומית.

גם בפרקט הכדורסל יש לא מעט דוגמאות והעונה החולפת ללא ספק תומכת ברעיון. מכבי ת"א שהייתה במשך שנים "הקבוצה של המדינה", מועדון שהיווה סמל לניהול תקין ולהמשכיות החליף במהלך העונה חמישה מאמנים, ביניהם גם מאמן הנבחרת, ארז אדלשטיין שנחשב לאחד המאמנים הנחשבים בישראל. למרות התחלופה מכבי סיימה את העונה ללא תואר אליפות ועם הדחה מוקדמת מהיורוליג. מנגד, יריבתה הגדולה של הצהובים, הפועל ירושלים בניהולו של אורי אלון שמרה אמונים לסימאונה פיאניג'אני האיטלקי לאורך כל העונה למרות עליות וירידות, ובמבחן התוצאה הירושלמים זכו באליפות והגיעו לחצי גמר היורוקאפ.

היצע המאמנים בישראל קטן, ובאופן קבוע כשמאמן מפוטר, אמצעי התקשורת מדווחים מיד על מספר שמות של מועמדים פוטנציאליים. מעטים הפעמים בהם תישמט הקרקע מתחת לרגליו של הצופה במהדורת החדשות בנוגע לאופציות שעל הפרק, ובמרבית המקרים השמות ממוחזרים. פעמים רבות שני מאמנים שמפוטרים במקביל, מתחלפים במשרות. עמוק בליבם יודעים בעלי הקבוצות שהפיטורים לא יועילו, אך הם לא רוצים להיתפס כאדישים או ככאלה שיישבו בחיבוק ידיים בזמן שהקבוצה גססה. לכן, הפתרון המהיר הוא פיטורים. החלפת מאמן במהלך העונה היא חשיבה לטווח קצר, הרי המאמן שיגיע לא יכול בין רגע לשנות תפיסת עולם, להשפיע על היכולת או הכושר של השחקנים או לחזק את הקבוצה משמעותית, לרוב המטרה להכניס רוח חדשה לקבוצה, אך אם יש בעיה מסוג זה, היא לאו דווקא נובעת מהמאמן אלא מהשחקנים שמסוגלים לפרוח רק תחת מאמן מסוים. אריה מליניאק אמר פעם "כשמאמן טועה מפטרים את המאמן, כששחקן טועה מפטרים את המאמן, וכששופט טועה…מפטרים את המאמן" והמחיש במשפט אחד את מעמדו הרעוע של המאמן בישראל.

בישראל זה עדיין רחוק, אבל באירופה מעמד המאמן חזק הרבה יותר. אמנם הכניסה של האוליגרכים ושל הטייקונים ממדינות המפרץ הפרסי שינתה לרעה את התמונה, אך תמיד ניתן להתנחם בסיפור המדהים של ארסן ונגר שזוכה לאמון חסר תקדים מהנהלת ארסנל. ונגר התחיל לפני כשבוע את עונתו ה-22 במועדון הלונדוני, ולמרות שזכה בפעם האחרונה באליפות הפרמייר-ליג לפני 13 עונות וטרם זכה בליגת האלופות עדיין עומד על הקווים של התותחנים, ואפילו חתם לא מזמן לחוזה לשנתיים נוספות.