יש את האנשים שגם במצבים הקשים ביותר עדיין מקווים לטוב, הם האופטימיים מבינינו, לפעמים אנו קוראים להם לא מציאותיים, אך ההבדל בננו לבינם הוא שהם מסוגלים לומר בקול את מה שאנחנו מייחלים לו בשקט, קורט אפשטיין, שחקן כדורמים יהודי שהשתתף באולימפיאדת "הנאצים", שרד את השואה ולמרות הסטירות לחי שקיבל פעם אחר פעם לעולם לא הפסיק להאמין ולחלום כי יבוא יום בוא הספורט יהיה נקי מפוליטיקה, גם בשנותיו האחרונות לאחר רצח הי"א הוא לא איבד את אמונתו באחווה הבינלאומית של הספורט.
ספורט היה חלק בלתי נפרד מהחיים של הילדים הצ'כוסלובקים, יהודים, נוצרים, בני פועלים ובני מנהלי המפעלים, ילדות וילדים, כולם למדו ענפי ספורט שונים, שחיה, גלישה על גלגליות ועוד. משפחת אפשטיין גרה בסמוך לנהר האלבה וכבר בגיל מוקדם, קורט אחד משלושת ילדיהם החל לשחות בו וללמוד לחתור. האב טען כי "שחייה משפרת את מצב הרוח" אך הסיבה בגללה קורט הצעיר התחיל לשחות הייתה האנטישמיות. בזכות יכולות החתירה שלו הוא צורף למועדון השיט של בית הספר ובכך היה משויך לקבוצת הספורטאים להם היו חוקים שונים והטבות. החתירה הפכה אותו לדמות מוכרת בבית הספר ובעיר הקטנה וקורט הצעיר הבין כי הוא יכול להתפתח ולהפוך לספורטאי מקצוען. אפשטיין וחבריו ששחו איתו באלבה עקבו בעיתונים אחרי תוצאות התחרויות שהתקיימו בפרג והחלו למדוד לעצמם זמנים בעזרת שעון עצר. לאחר זמן מה החלו לקחת חלק בתחרויות. ב-1924 קורט גויס לצבא הצ'כוסלובקי, אך הוא ידע כי גיוס ימנע ממנו להפוך לספורטאי מקצוען, לכן נשאר ער בלילה שלפני הגיוס ושתה קנקני קפה במטרה לייצר פעימות לב לא סדירות ולקבל דחייה. הוא נבחר לקצין מילואים וחזר לפראג ושם המשיך לשחק כדורמים עד שקיבל זימון בכורה למועדון השחייה הלאומי לקראת תחרות בברצלונה, תחרות ראשונה מתוך רבות בהן השתתף. באותם ימים כדורמים היה אחד מענפי הספורט הפופולריים באירופה. והוא אף ייצג את הצ'כוסלובקים במשחקים האולימפיים באמסטרדם 1928.
לאחר המלחמה הוא שיחק באגרסיביות ונחישות גם לאחר שקבוצתו כבר הובילה ביתרון דו סיפרתי מול קבוצה הונגרית, הוא הסביר זאת בכך שלאחר המלחמה השכנים ההונגרים התחלקו בחלקת האדמה שלהם והם נותרו חסרי כל, אז לפחות בספורט הוא יכול להשיג עליהם יתרון בלי שהם יקחו את זה ממנו. המטרה שלו הייתה להיות חלק מהסגל לקראת המשחקים האולימפים בברלין, אולימפיאדה שכונתה גם "אולימפיאדת הנאצים", יהודים רבים קראו להחרים את המשחקים אך קורט החליט להשתתף בהם. לימים הוא נשאל האם הוא מתחרט על ההחלטה הזאת אך הוא השיב בשלילה, הספורט חייב להיות מעל לפוליטיקה ולהישאר נקי ממנה. שנתיים לאחר מכן רגע לפני הגעת השואה לצ'כוסלובקיה הייתה למשפחת אפשטיין את ההזדמנות לעזוב לישראל, המשפחה שהייתה מוכרת וחשובה קיבלה ויזות אך אם המשפחה ילדה בן שהיה פגוע שכלית ולכן לא היה זכאי לקבלת ויזה, האם סירבה להשאיר את ילדה מאחור והם החליטו כי כל המשפחה לא תעזוב לישראל. הצבא הגרמני כבש את צ'כוסלובקיה וקורט נשלח לטרזיינשטט, לאחר מכן לאושוויץ שם שהה זמן קצר ולאחר מכן למחנה עבודה קטן, פרידלנט, שם הייתה תורנות של הרצאות שהעבירו האסירים על נושאים שאהבו, קורט בחר באידיאל האולימפי. קורט שוחרר על ידי הצבא הרוסי בסוף המלחמה כשהוא שוקל פחות מחצי ממשקלו מתחילת השואה, הוא שב לפראג שם זכה לקבלת פנים חמה מחבריו הלא יהודים לקבוצת הכדורמים, קבלת פנים של גיבור ונבחר לתפקיד בוועד האולימפי הצ'כוסלובקי. ב-1948 כשהקומוניסטים השתלטו על פראג הוא הרגיש כי הוא לא ישרוד פעם שנייה ועזב לארה"ב יחד עם אשתו וילדה בת 8 חודשים. בניו יורק הוא לא מצא עבודה קבועה במשך עשור בעקבות האנגלית הדלה שלו וחוסר יכולתו להישמע להוראות (הן הזכירו לו את הנאצים ולכן היה קשה לו לקבל מרות). זמן קצר לאחר הגעתו נבחר לגזבר של איגוד הספורטאים הצ'כוסלובקים שבגולה (עולם המערבי). הוא ניסה להתקבל למועדון כדורמים מקומי היחיד שהיה פעיל בניו יורק אך שוב נתקל באפליה – יהודים לא הועסקו כשכירים אלא יכלו לקחת חלק רק כמתנדבים. הוא שמר על קשר עם ספורטאים יהודים, גויים שחיו באוסטרליה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה, קרא את מדורי הספורט בעיתונים היומיים ולא איבד את אמונתו באחווה הבינלאומית של ספורט עד אחרון ימיו.
קורט אפשטיין, ספורטאי שהאמין בערכי הספורט למרות שראה אותם נרמסים כשהעולם עומד דום, איש משפחה ששיקם את עצמו לאחר השואה כששנה לאחר שנגמרה כבר נולדה לו בת, ראשונה מבין 3 ילדים, הוא נשא אישה ופעל לקידום האחווה בספורט, יהדותו מנעה ממנו את שרצה והוא נלחם למען לא תחזור המציאות הכואבת הזאת, בגיל 71 הוא נפטר והתאחד עם משפחתו שנספתה, יהי זיכרו ברוך.
