הכי מהר, הכי גבוה והכי חזק

בשנת 1984 כאשר הברון פייר דה קוברטן סגר מעגל ופתח רשמית את העידן החדש של המשחקים האולימפיים הוא לא רק עשה כבוד לאירוע שקיומו נספר בוודאות עוד בשנת 786 לפני הספירה ביוון העתיקה. הברון שם את החותמת הסופית של מהלך שהתבשל עוד ב-1821 באותה יוון אשר רצתה להילחם בעזרת הספורט ביריבה הנצחית, האימפריה העותמאנית, הלוא הם הטורקים.

ב23.6.1894 הברון דה קוברטן הקים את הוועד האולימפי, גוף שמעתה יהיה עליו לארגן את המשחקים האולימפיים המודרנים כשהראה לאירוע החגיגי מיוון העתיקה. הדדליין שהציב הברון? שנתיים. בתאריך ה-6.4.1896 לפני בדיוק 121 שנה נפתחו המשחקים הראשונים של העידן המודרני ונערכו באתונה כמובן. הקוריוז? הזוכים היו מקבלים מדליית כסף ואלו שסיימו כסגניהם מדליית נחושת. כמה וכמה גיבורים נולדו באולימפיאדה הזו אבל השניים שהכי יהיה זכורים הם ספירידון לואיס, בחור מקומי אלמוני שהיה עובד כמביא מים לפרנסתו אשר גמע בזמן הקצר ביותר את מסלול המרתון המסורתי והיה היווני הראשון שזוכה במדליה אולימפית בעידן החדש. הגיבור השני? בכלל גיבורה! הברון דה קוברטן אסר על נשים להשתתף במשחקים האולימפיים אבל בחורה מקומית בשם סטמאתה רבית'י רצה עם עדי ראייה את מסלול המרתון יום אחרי שהמשתתפים (כלומר הגברים) רצו אותו וסיימה בזמן של 5 שעות וחצי בזמן שהזוכה בגברים, גיבורנו מלפני כמה שורות, עשה זאת בשלוש שעות פחות.

האמריקאים שלטו במשחקים הראשונים ומתוך 14 הענפים השונים שהיו, גרפו לא פחות מ-11 מקומות ראשונים כאשר כמובן גיבורינו היווני ועוד 2 בריטים סוגרים את התפלגות זוכי המדליות באירוע.

אם חשבתם שמאותו רגע הכל יעבור חלק טעיתם. במשחקים של 1900 (פריז) ו-1904 (סיינט לואיס) המשחקים האלימפיים סבלו משפל של פופולריות כאשר בצרפת אפילו לא הקדישו אצטדיון לצרכי התחרות ובארה"ב 87% מהספורטאים היו תושבי המדינה והיענות האתלטים ממדינות זרות הייתה מינורית. אבל לאט לאט העניינים חזרו לעצם ומארגני התחרות הצליחו להחזיר בעזרת עבודה קשה את הניצוץ של ההתרגשות לקראת האירוע.

עד המשחקים הבאים בטוקיו 2020 יש עוד המון זמן אבל הדרך שנעשתה עד לריו (שנה שעברה) הייתה לא פחות מסיזיפית, מרגשת ומלאת אמוציות אך גם שערוריות ומה לא.

קודם כל, שלוש אולימפיאדות כלל לא התקיימו ב-1916 בגלל מלחמת העולם הראשונה וב-1940 ו-1944 בגלל מלחמת העלום השניה. שנית, לא פעם, מדינות החרימו את המשחקים האולימפיים בגלל שהמדינה המארחת הייתה מסוכסכת עם אותן מדינות כאשר הדוגמה הבולטת ביותר היא ההחרמה הכפולה של ארה"ב ובריה"מ את האולימפיאדות של 1980 (ארה"ב החרימו את האירוע במוסקבה) ו-1984 (בריה"מ החרימה את האירוע בלוס אנג'לס). אפילו מדינת ישראל הייתה שותפה שלא באשמתה להחרמות שכן מצרים, עירק ולבנון החרימו את המשחקים האולימפיים במלבורן ב-1956 בגלל מה שלדברים הוגדר כ"פלישתה של ישראל לסיני".

אם כבר הזכרנו את המדינה שלנו, אז עד המשחקים ב-1992 בברצלונה לא היה ספורטאי אחד שענד מדליה אולימפית תחת הגדל הישראלי. מאז, חוץ מלונדון 2012, המשלחת הישראלית חוזרת עם לפחות מדליה אולימפית אחת, אבל לצערנו זה עדיין לא מספיק כאשר את מספר הזוכים אפשר למנות בספירה מהירה מאוד.

1992: יעל ארד (כסף) ואורן סמדג'ה (ארד) בענף הג'ודו
1996: גל פרידמן (ארד) בענף השיט
2000: מיכאל קלגנוב (ארד) בענף הקיאקים
2004: אריק זאבי (ארד) בג'ודו וגל פרידמן (זהב, היחיד שלנו עד היום) בשיט
2008: שחר צוברי (ארד) בשיט
2016: ירדן ג'רבי ואורי ששון (שניהם ארד) בג'ודו

לא פלא שהבדיחה הסטירית על זה שהישראלים טובים במכות וללכת לים, הגיע הזמן להגדיל את הכמות שלנו בתחום ואולי לשאוף קצת תעוזה מהמקבילה הפראלימפית שגרפה עד כמה 375 מדליות לאורך השנים במשחקים הפראלימפיים וממוקמת במקום ה-19 בכל הזמנים בטבלת המדליות כאשר באולימפיאדה הפראלימפית של 1968, המשחת שלנו סיימה במקום השלישי המכובד ביותר.

אבל להיות ישראלי זה לא רק להתחרות בצורה ספורטיבית. המשלחת שלנו סבלה גם מעוינות רבה לאורך השנים. במקרה הקיצוני ביותר, במינכן 1972, איבדו את חייהם 11 אנשי משלחת (דוד ברגר, זאב פרידמן, יוסף גוטפרינד, אליעזר חלפין, יוסף רומנו, אמיצור שפירא, קהת שור, מרק לסווין, אנדרה שפיצר, יעקב ספרינגר ומשה ויינברג, זכרונם לברכה) את חייהם במהלך מתקפת טרור של אירגון ספטמבר השחור כאשר נלקחו בשבי והוצאו להורג. במשחקים האולימפיים האחרונים בריו, ציינו בטקס את זכר הנרצחקים מהמשלחת הישראלית.

עימותים פחות פטאליים אך מרגיזים ביותר נרשמו בין ספורטאים ישראלים למקביליהם ממדינות ערב כאשר בין המקרים הבולטים הג'ודוקא האירני אראש מירישמעלי שסירב להתחרות מול אודי ווקס באתונה 2004, הג'ודוקא הסעודית ג'וד פהמי שסירבה להתחרות מול גילי כהן בריו 2016 או אפילו הג'ודוקא המצרי איסלאם אל-שהבי שאמנם עלה למזרן מול אורי ששון אשתקד אבל כאשר הפסיד, לא קד את הקידה המסורתית ולא לחץ את ידו של ששון. בריו גם נרשמה תקרית מביכה (מה חשבו לעצמם המארגנים?) כאשר המשחקת הלבנונית ניסתה לא לאפשר למשלחת הישראלית לעלות על האוטובוס משדה התעופה לכפר האולימפי שכן מארגני המשחקים שיבצו אותם ביחד לאותו כלי תחבורה.

ומה בעתיד?

אם להסתכל על השמות הגדולים בכל הזמנים בעולם אז ללא ספק אפשר להתחיל ממייקל פלפס המדהים דרך מרק ספיץ, נדיה קומאנצ'י, קרל לואיס ופאוו נורמי ועד ליוסיין בולט הבלתי נגמר אבל אנחנו נשמח להתרכז בחבר'ה שלנו, ספורטאי ארץ ישראל, ונכון לעכשיו התמונה מעורפלת מדי לגבי עתיד המשלחת וסיכוייה לקראת טוקיו. בג'ודו אנחנו אמורים לקוות להישגים, באתלטיקה יכול להיות שעם הניסיון שיצברו האתלטים בשלוש השנים שנותרו עד הפתיחה גם אפשר להתחיל לפנטז. מה שבטוח הוא שאם אנחנו רוצים שיהיו הישגים, חובה לתת לספורטאים שלנו את התנאים המתאימים להתאמן ולהתחרות, וכרגע, כרגע אנחנו עוד לא שם, רוב הכסף הושקע בעוד תיקו 0:0 משעמם של קבוצות מרכז טבלה של ליגת העל בכדורגל.