(כמעט) בלתי ניתן להכנעה

בכדורגל היה את ריקארדו סאמורה, דינו זוף, לב יאשין וכעת יש את בופון וקאסיאס. אגדות חיות שניצבו בין הקורות. בהוקי קרח היה את מרטין מרודור, פטריק רואה, דומיניק האשק ועוד הרבה טובים אך ללא ספק שמעל כולם היה ג'ורג' וזיינה, שאם זה היה תלוי בו, בחיים לא היה נודד לליגה הטובה ביותר בעולם אלא נשאר בכפר הנידח שלו בקוויבק.

וזיינה נולד ב-1887 בשיקוטימי, כפר חביב במחוז קוויבק בקנדה, המחוז היחיד שבו הרוב דוברי צרפתית ולא אנגלית. הוא החל לשחק הוקי בגיל מאוחר וגם לא עשה זאת באופן מקצועי. את המחליקיים הראשונות שלו הוא קיבל רק בגיל 16 ובין הזמן שהקדיש לעזור לאביו במאפיה, מטרה שלשמה הוא נשר מבית הספר, הוא הצליח למצוא גם זמן לעמוד בין הקורות שמדי הקבוצה המקומית שלא בדיוק השתתפה בליגה גדולה ומסודרת אלא נדדה ממקום למקום וקיימה משחקי ראווה.

הניוזלטר של פעם בשבוע במייל

קראתי ואני מאשר/ת את תנאי השימוש

Leave this field empty if you're human:

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כשוזיינה היה בן 23 קבוצתו משיקוטימי, ה-Saguenees, יצאו למשחק ידידות מול מונטריאול קנאדיינס הגדולים. הקנאדיינס עלו אמנם עם הרכב חסר מול קבוצת החובבים אבל לא הם ולא הקהל תיאר לעצמו שבאותו ערב, השוער האלמוני ממול יהיה בלתי ניתן להכנעה ושיקוטימי ניצחה. שוערם של הקנאדיינס, בצעד אצילי והורס קריירה עצמית פנה להנהלת הקבוצה ואמר "השוער שלהם חייב להיות אצלנו, הוא מדהים". וזיינה קיבל פנייה רשמית אבל ענה בפשטות "אין לי כוח לעבור משיקוטימי למונטריאול וגם אין מי שיעזור לאבא לאפות". דמיינו לעצמכם מצב שבו שחקן מליגה ג' דוחה הצעה ממכבי ת"א כי הוא צריך לתת יד במכולת המשפחתית וכי אין לו כוח לנסיעות לת"א. הקנאדיננס לא ויתרו ושלחו מכתב זימון רשמי למבחנים עבור וזיינה ואחיו פייר ובסופו של דבר, לאחר התערבות אביו שאמר לו ללכת להגשים את החלום, ג'ורג' עלה על רכבת עם אחיו והם הגיעו למונטריאול. פייר לא התקבל לקבוצה אבל ג'ורג' זהר מהרגע הראשון והוחתם על חוזה של 800 דולר קנדי לעונה, כסף עצום בימים ההם. את הופעת הבכורה שלו עשה ערב השנה החדשה ב-31.12.1910 מול האוטאווה סנאטורס וסיים עם ממוצע הספיגות הנמוך ביותר בליגה.

אחרי ששלוש שנים ברצף הוא ספג הכי פחות, וזיינה ציפה שזה יניב תואר כלשהו אך לאכזבתו ההתקפה של הקנאדיינס הייתה די אנמית ומשחקים רבים היו מוכרעים סביב התוצאה 1:0 או 2:1 לכל כיוון, סקור ממש נמוך במושגי הוקי כדי להמשחיש עד כמה הסקור הזה היה נמוך יש לחזור להישג של וזיינה בעונת 22-23 כאשר הוא הפך לשוער הראשון בהיסטוריה שיורד מתחת ל-2 שערי חובה בממוצע העונתי כשהעמיד סטטיסטיקה של 1.97 שערי חובה למשחק. אחרי מפח נפש נוסף בדמות הפסד בגמר סדרת המזרח לטורונטו בלו ג'ייס, וזיינה והקנאדיינס סוף סוף עלו לגמר הסטנלי קאפ בעונת 1915-16 ושם פגשו את פורטלנד החזקה. ניצחון 3:2 בסדרת הטוב מחמש נתן לקבוצה הקנדית תואר ראשון ולוזיינה עצמו את כוח הרצון להמשיך שכן הוא היה כבר על סף ייאוש.

בשנת 1917 הוקמה הליגה הבכירה להוקי קרח בקנדה וארה"ב, ה-NHL, והקנאדיינס נרשמו אליה. וזיינה שוב שמר על ממוצע ספיגות נמוך מאוד והיה השוער הראשון ששמר על רשת נקייה בליגה החדשה אחרי ניצחון 9:0 על טורונטו. הוא גם היה השוער הראשון שרושם לעצמו בישול אחרי שעצר התקפה של קבוצה יריבה ושחרר מהר את הדיסקית לשלישיית ההתקפה שיצאה למתפרצת וכבשה בעזרת מסירה אחת ככה שהאסיסט נרשם על המוסר השני גם, וזיינה (בהוקי קרח מחשיבים בישול לשני השחקנים האחרונים שנגעו בדיסקית לפני כובש השער ולא כמו בכדורגל לאחרון בלבד). את עונת 18-19 וזיינה היה ככל הנראה אמור לסיים גם עם תואר אבל כשהגיע לסדרת הגמר מול סיאטל ובמצב של שוויון 2:2 בסדרה, המשחק המכריע בוטל ולא חודש מעולם בגלל מגפת עופות  שהגיעה מספרד, זו הייתה השנה היחידה שתואר ה"סטנלי קאפ" לא חולק. בעונת 23-24 וזיינה והקנאדיינס זכו שוב בסטנלי קאפ, הפעם תחת ה-NHL היוקרתית ולמרות שוזיינה כבר הראה סימנים של גיל מתקדם יחסית הוא עדיין היה בשיאו.

וזיינה הגיע לעונת 25-26 בתור שוער ותיק בן 38 שעדיין הרגיש שיכול לתת מעצמו עוד. המטרה הייתה כמובן אליפות כדי לתת לו אולי הרהורי פרישה בשיא אך החזרה שלו לא הייתה חלקה שכן היה ניכר כי וזיינה לא במיטבו מבחינה בריאותית. הצוות הרפואי לא הצליח לקבוע ממה בדיוק סבל השוער ולאחר התייעצות איתו הוחלט כי ימשיך בתוכנית האימונים הרגילה. וזיינה עלה למשטח הקרח למשחק הראשון של העונה כשהוא שוקל 35 ליברות פחות (כמעט 16 ק"ג). וזיינה על למשחק מול פיטסבורג עם חום 38.9 ולמרות זאת שמר על רשת נקייה בשליש הראשון של המשחק. בפסק הזמן בין השלישי הראשון לשני וזיינה לפתע החל להקיא דם והתמוטט ברחבה שלו. הוא הוחלף ונלקח לבית החולים שם, לאחר בדיקות מקיפות , קבעו כי הוא סובל משחפת, מחלה שבשנות ה-20 המאוחרות עדיין הייתה חשוכת מרפא (בשנת 1921 אמנם החלו לפתח נוגדנים אך אלו היו בעלי אחוזי הצלחה נמוכים מאוד והיו בלתי ניתנים להעברה מצרפת, שם פותחו, לקנדה הרחוקה).

וזיינה נכנס ב3.12.25 לחדר ההלבשה של קבוצתו כשדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניו, הוא התמוטט מרוב התרגשות בפינה שהייתה שמורה לו וחיבק את מדי השוער שלו שכרגיל אוחסנו ליד תא ההלבשה שלו כאילו הוא לא הפסיק להיות חבר מהסגל. אחרי שהצליח להתאושש ודיבר, הוא הודא לכולם על ההזדמנות לשחק ברמות הגבוהות ועל כך שהתעקשו לשכנע אותו לעבור לקבוצה למרות שהוא סירב בהתחלה. הקנאדיינס כיבדו את משכורתו עד סוף העונה למרות ששיחק רק 20 דקות בכל העונה ווזיינה חזר לביתו כדי להעביר את תקופתו האחרונה בחיק משפחתו. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-27.3.26 הוא הלך לעולמו בבית החולים הוטל דה דיו (המלון של אלוהים) בשיקוטימי כשהוא מותיר אחריו אישה, 2 ילדים ועשרות אלפי מעריצים שבורי לב.

וזיינה, האיש שכונה "המלפפון של שיקוטימי" בגלל היכולת שלו להיות רגוע במצבי לחץ (באנגלית אומרים על איש כזה cool as a cucumber, כלומר צונן כמו מלפפון), הותיר אחריו מורשת אדירה כשהשיא שלה הוא גביע הנושא את שמו שמאז עונת 1926-27 מוענק בכל שנה לשוער ששמר על ממוצע הספיגות הנמוך ביותר ב-NHL.