בעידן בו האיכות היא לעתים מילה גסה עבור שדרני כדורגל רבים, הולך דור הוותיקים בתחום ופוחת. העברית הקולחת, הידע המעמיק והתבונה, אין להם תחליף. אלה הם יסודות הבסיס עבור שידור איכותי. אחד מנושאי הדגל של שידור שאינו ארכאי, אלא מודרני, אבל מעמיק ושנון היה מאיר איינשטיין. במדינה בה שם המשפחה הזה שמור רק לגאונים: לזמר גאון ולגאון המקורי הגאון, נשא מאיר את שם המשפחה הזה בכבוד גם עבור מורשת פרשנות הספורט.
מאיר שידר מכל הבא ליד. הוא היה מומחה לכדורגל, אבל שידר גם משחקי כדורסל רבים, ולעולם לא הורגש הבדל ברמת השידור כשעבר מענף לענף. בניצחון ההוא בצרפת, היה זה איינשטיין שנתן פס קול לרגע נצחי, אותו משנן כל אוהד כדורגל בכל גיל. גם כשאיבד את קולו פרצה ממנו החינניות. הוא ידע לנהל גם שידור והיה תוספת מרעננת בשידורי יציע העיתונות במוצאי שבת בערוץ הספורט.
הוא היה אדם דעתן, ומעולם לא התבייש לחלוק על פרשן שיושב איתו. לעתים הייתה הרגשה כי איינשטיין הוא בכלל פרשן המחופש לשדר. הוא תמיד ניתח את המשחקים ששידר כדי שיהיה נוח להבין כל מה שקורה על המגרש. בניגוד לכמה משדרני הדור, הוא לא היה זקוק להסביר כל מהלך קטן כדי לשדר כל מה שבאמת חשוב עבור הצופה. הוא דיבר בשפה פשוטה, שכל אחד מסוגל להבין, והיה אדם חרוץ ואיש של מעש. הדרך הכי טובה לראות את התכונה הזו שלו היא העובדה שהוא התעקש להמשיך ולעבוד ממש עד לחודש טרם מותו. ולזכותם של מעסיקיו – איינשטיין כיבד הרבה כבוד שהיה ראוי לו כדי להחליט בכוחות עצמו מתי זה הזמן עבורו לסיים. זה דבר ראוי שצריך להיעשות בכל מקצוע עבור כל אדם.
אין ספק, מאיר איינשטיין לא היה אדם מושלם, הוא גם לא היה פרשן מושלם. בסך הכל, אין באמת דבר כזה. אבל הוא היה נאמן לדעותיו ושיקף לצופה באותנטיות את המשחק דרך עיניו. הוא נכס צאן ברזל לעולם הספורט שלנו, ומגיע לו גם פרס ישראל על מפעלו, מפעל חיים שהוא למעשה פס הקול של הספורט הישראלי והעולמי בעברית צחה. יהי זכרו ברוך.
