מוהיקו או מחיקו
קבוצת העדכונים בוואטסאפ תוצאות, הרכבים וכתבות — ישר לנייד, בלי רעש הצטרפו
ניימאר, הילד שגדל בעיירה קטנה, זה שרץ נלהב אחרי כדור בשוק כשהוא קורא נלהבות "bola bola" (כדור) מצרך יקר עבור תושב מוז'י דאס קרוזס. המוהיקו (כינוי אותו קיבל בזכות תספורת המוהיקן שעל ראשו) שהוביל את סנטוס חזרה לימי הזוהר שלה כשהוא מביא לוילה בלמירו גביע ליברטדורס ראשון מאז השתיים של פלה ובנוסף לכך שיחזר רצף זכיות שלוש שנים ברציפות בגביע פאוליסטה – האליפות המחוזית. ניימאר לא מיהר לצאת מברזיל – החלטה שלימים הוכחה כנכונה שכן הוא צבר ביטחון, דקות משחק ובעיקר הוכיח שהוא לא one night show.
את ריקוד השיר המפורסם Ai Se Eu Te Pego העולם מכיר בעיקר בזכות סרטון מחדר ההלבשה של הוילה בלמירו וחגיגות השערים של ניימאר – השחקן הברזילאי הצעיר זוכה לקבל מחמאות אחרי תצוגות כדורגל מרשימות מחד ומאידך אין סוף ביקורות על אורח חייו מחוץ למגרש שלא פעם בא לידי ביטוי על המגרש עצמו עם מעורבות יתר באירועים שאינם קשורים לכדורגל. הכדורגל כיום נשלט בידי בעלי הון שחפצים להפוך את המוצר שלהם לכמה שיותר נוצץ, עובדה שגוררת אחריה שרשרת תוצאות בלתי נשלטות – ילדי שמנת, דורשים לזכות להכרה במעמדם תוך שהם מדלגים על שלב ההתבגרות החשוב. ניימאר הוא תוצאה קלאסית של תזרים המזומנים.
בעלי הון רוכשים לעצמם צעצוע יקר ומנהלים אותו כמו משחק מונופול. מחיר השחקנים קפץ והוצאת 100 מיליון דולר על רכש בחלון העברות היא הכרחית על מנת להיות רלוונטי בקרב על התארים היוקרתיים. השכר של השחקנים עולה כשכל העלאת שכר לשחקן מוביל גוררת תגובה מידית של הקבוצה היריבה שמוסיפה כמה אפסים לצדו הימני של צ'ק השכר של הכוכב שלה. עידן בו הכוכבים מנהלים את הקבוצות וממילא אם יש לך כישרון, יש לך מניות בטוחות בניהול הקבוצה והמאמנים נושאים בתוצאות, ספסול כוכב יגרום לסערה וחילוף יזכה לפרצוף ואף לפיצוץ. הימים בהם החבר'ה הצעירים היו מחזירים כדורים בסוף אימון חלפו להם כמו גם מחירי השחקנים – שלשיית הinvincible של ארסנל הייתה נמכרת אז במחיר נמוך מזה שנקנה ניימאר.
"אירופה לאירופאים"
האם אירופה מסרבת לקבל את הברזילאים? הרי כל מי שעקב אחרי הילד מברזיל עוד בתקופתו בסנטוס יודע שדריבלים תמיד היו חלק בלתי נפרד מצורת המשחק של ניי, לבקש ממנו לעקור את "המנהג הרע" הזה מהמשחק שלו, במילים אחרות זה לבקש ממנו לא לגעת בכדור. הקפצות מעל יריב, הטעיות ואין סוף תרגילים וירטואוזים עם הכדור, כל אלה הפכו את הכדורגל הברזילאי למה שהוא, כך הוא קנה את שמו, בברזיל הפעלולים עם הכדור הם החמאה ליושבי היציעים, הגולים הם הלחם וכמה שיותר חמאה – יותר טוב. אין בדריבלים אקט של השפלה או זלזול ביריב, הם מהווים את האומנות הטהורה שבמשחק ואם אוהדי הבלאנקוס עמדו ומחאו כפיים לרונאלדניו שדרס את קבוצתם עם דריבלים באחד המעמדים הכי גדולים של הספורט – קלאסיקו – "מה יגידו אזובי הקיר"(השאר).
ניימאר זכה לא אחת לביקורות קשות עקב צורת המשחק שלו, היריבים טענו שהוא מתגרה ומזלזל בהם ואף משפיל אותם ותגובתם שלהם היא פאולים, מרפק פה, בעיטה שם, מילים שמקומם לא בשפה הנקיה ולסיכום חגיגה מכוערת על אגף שמאל. התגובות של ניי מוצדקות אך מוגזמות – שופט המשחק אמור לשמור על 22 שחקנים שעלו במטרה אחת והיא לשחק כדורגל, להגן על השחקנים ולדאוג שהמשחק ינוהל לפי ספר החוקים אך עם כל הצדק שבדבר יש דרך – ולילד מברזיל אין, אם הוא לא קיבל את מבוקשו מהשופט הוא מגיב עם פאול משלו על השחקן היריב, ויכוחים לא נגמרים עם השופטים – חיסול חשבונות פרטי. צורת ההתנהלות של ניי לפאולים עליו מעידה יותר מכל על חוסר בגרות ובעיקר על היחס שלו כלפי עצמו – הוא מחשיב עצמו לכוכב ומצפה ליחס תואם מצד השופט. הוא מאבד את העניין במשחק מהר מידי ועובר למשחק קטנוני של "הוא עשה לי, שתה לי" כדי להיות ראוי לתואר כוכב הוא חייב לעבור תהליך התבגרות, לחזור אחורה בזמן לדורות של אז – להבליג ולהגיב בצורה ספורטיבית, לתת משחק טוב, להוכיח שהוא ראוי לשחק ב11 של אחת הקבוצות הגדולות בעולם ולהיזכר כאחד כזה ולא כצוללן, בכיין – ילד קטן.
ניי הוכיח שהוא אכן יודע לקחת אחריות ולהיות זה שמנהיג את ההתקפה, הימים בהם מסי נעדר היו רגעים משמעותיים ביותר עבורו – הפרעוש לא בסביבה וחובת ההוכחה היא עליו, הוא הובא כמחליף למסי שעתיד לפרוש ביום מין הימים ואין ספור גבות הורמו בתהייה האם הוא באמת מסוגל לעמוד במשימה. הילד הוכיח שכמו שאת הימים הקסומים של פלה בסנטוס הוא הצליח לשחזר גם בבירה הקטאלונית הוא דאג להשכיח את חסרונו של הפנומן עם תצוגות כדורגל תכליתיות וקסומות נטולות כל ילדותיות, התבכיינות וצלילות. החיסרון של מסי שהביא להפלת האחריות עליו עשה לו רק טוב הן מבחינת הכדורגל והן מבחינת התנהגותו על המגרש. החזרה של מסי הביאה עמה חזרה לימי קדם מבחינת ניימאר והוא שב לסורו.
לסנטוס היו שתי תקופות זוהר בהיסטוריה של יותר ממאה שנים, שני מלכים חתומים עליהם: המלך פלה וריימאר. בדפי ההיסטוריה של הכדורגל הברזילאי כתוב שמו כשחקן הראשון בהיסטוריה של ממלכת הכדורגל שהביא להם מדלית זהב אולימפית ועוד לעיני הקהל הביתי!. כשהוא עוד לא בן 25 הוא במקום 5 בטבלת כובשי השערים של הסלסאו (50 גולים) כשהוא מוסיף 30 בישולים ב74 משחקים ונראה כאילו מדי נבחרת ברזיל הופכים אותו לסופרמן. בליגת האלופות הוא השחקן הראשון והיחיד שכבש בכל שלבי ההכרעה (7 שערים – 3 ברבע, 3 בחצי ואחד בגמר). אך מעל לכל ההישגים האלו מרחפת לה עננה – הרושם שהוא השאיר והשם שקנה לעצמו עקב התנהלותו על המגרש מונעים ממנו להיות ניזכר באותה נשימה עם גדולי השחקנים הנוכחים. האם הוא מסוגל להתבגר? הוא הוכיח שכן, האם זה יקרה? האם יתבגר לתמיד ולא רק לתקופה? התשובה על כך נתונה בידיו של לואיס אנריקה – ניימאר הוא שחקן של מאמן, כזה שייתן את כל כולו עבור האיש על הקווים אם זה רק יתגמל אותו ויהווה המדריך הרוחני שלו. מוריסי רמאליו הוביל את ניי כל הדרך – הוא הפך אותו מהילד עם המוהיקו לזה שעושה מחיקו. טיטה ממשיך את העבודה של רמאליו בנבחרת. האם לואיס אנריקה מסוגל לקחת את ניי ולהעביר אותו סדרת חינוך? האם ההנהלה של בארסה תהיה מוכנה להכיל שחקן בסדר גודל של ניימאר עושה פרצופים, יושב על הספסל, ביציע או מוחלף כעונש על הילדותיות שלו ולתמוך באנריקה כי "קשה עכשיו, קל אחר כך"?
המפתח לסוויץ' בראש של הכישרון הברזילאי הוא בידי המאמן, כי לצפות מילד שמנת להתבגר לבד, זה לאפשר לעוד כישרון ברזילאי להעלם. בסוף הקריירה ניימאר יעמוד מול השאלות: האם הוא רוביניו או פלה? בדרכו של מי הוא צעד? האם הוא ייזכר כרקדן חדרי הלבשה או גאון כדורגל?
