זינוק בעלייה
שחר יגאל
31 ביולי 2016
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
בגיל 37, עם שלוש בנות, קמה כל בוקר בשעה 6:00, מכינה את הילדות להמשך היום ויוצאת לעבודה, לכאורה עוד אמא ממוצעת במדינת ישראל. אך שני בלוך הכי רחוקה מלהיות אמא טיפוסית.
ה"עבודה" של בלוך כוללת רכיבה על אופניים שש פעמים בשבוע, כ-120 קילומטר ביום!
בלוך החלה את הקריירה הספורטיבית שלה מאוחר לעומת ספורטאים אחרים, כאשר רק בגיל 20 החלה להשתתף בטריאטלון, שם ענף השחייה יותר דומיננטי. כשהבינה ששחייה זה לא התחום החזק שלה, אך אין לה רצון להפסיק עם פעילות ספורטיבית החליטה להתמקד ברכיבה על אופניים כמקצוע עיקרי. בלוך התאהבה במקצוע וההישגים הארציים לא איחרו מלהגיע, כולל הצעה מפתה להצטרף לקבוצת רכיבה באיטליה.
"הרכיבה הייתה לי די חדשה בהתחלה, זה עולם שונה ממה שהכרתי", משחזרת בלוך. "עברתי לאיטליה והתקבלתי לקבוצה וכל יום למדתי משהו חדש. התפתחתי והכרתי כל יום את הענף. חייתי בטוסקנה שהוא גן עדן לאופניים, ומפה לשם נשאבתי לזה ונשארתי שם שנתיים להתאמן".
כאמור, לאורך השנים בלוך כבשה בדרך לא מעט פסגות נוספות (תרתי משמע), כשהייתה הישראלית הראשונה שהשתתפה בטור דה פראנס אותו סיימה במקום ה-18 בשנת 2002, היא השתתפה גם בג'ירו האיטלקי ובאליפות העולם, לפני שפרשה בשנת 2004. לאחר עשור של הפסקה במהלכה נישאה, עברה לגור בסקוטלנד שם עובד בעלה, וילדה שלוש בנות, היא שבה להתחרות.
לפני הפרישה, ניסתה להתקבל למשלחת האולימפית לאתונה 2004. למרות שגזרה על עצמה הפוגה דו גלגלית, היא לא היתה יכולה שלא לחשוב על האופניים. "עם כמה שזה היה חרא, הגוף התגעגע מאוד למה שמחיה אותו", נזכרת בלוך כיצד לפתע הונחה בפניה האפשרות להעפיל למשחקי אתונה 2004. גילי לוסטיג, אז מנהל היחידה לספורט הישגי, הבהיר לה שעל מנת לקבוע קריטריון אולימפי, היא תידרש לסיים בין 30 הראשונות באליפות העולם בקנדה.
בלוך התאמנה באינטנסיביות לקראת מבחן הכוח, אך נדבקה בשפעת מאחד הרוכבים הישראלים וזינקה למירוץ בעודה מקוררת לגמרי. כשחצתה את קו הגמר במקום ה-39, הפנימה שזהו קץ החלום האולימפי. "אמרתי לעצמי 'שני, די. נתת הכל וניסית הכל'", היא משתפת, "טחנתי את הגוף ארבע שנים והגעתי למיצוי, הייתי צריכה את החיים הרגילים והכיפיים של בחורה בת 24".
היא הפכה למאמנת במיזם הכושר וההרזיה של יאיר קרני, שם גם הכירה את בעלה שי. בלוך ילדה שלוש בנות – נגה הבכורה, והתאומות עמית ורותם. כאם טרייה יחסית היא איבדה את שני הוריה, שהלכו לעולמם בסמיכות. בעלה קיבל הצעת עבודה בסקוטלנד, ובלוך הרגישה שהתנתקות כזו מהארץ תסייע לה להכיל את העצב.
כאמור, כמעט עשור התרחקה בלוך מהאופניים, אך החיידק לא עזב אותה לרגע וכאשר שמעה על האופציה להצטרף למשלחת הישראלית לקראת נסיון כניסה לריו 2016, הבינה בלוך שלא חשוב כמה היא תנסה להתנתק, היא חייבת לחזור.
בספטמבר אשתקד, אחרי יותר משנה בבריטניה, המאמן צחי בויגן מקבוצת IGP עדכן את בלוך שנבחרת הנשים הישראלית מתכוננת לטור ערד, אשר מהווה הזדמנות נדירה להשיג ניקוד בדרך לריו 2016. "חשבתי על זה יומיים, אבל החיידק לא עזב אותי", היא מודה, "הייתי אמא במשרה מלאה ודי חיפשתי את עצמי בסקוטלנד. הייתי צריכה לדעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. רציתי להוציא את הסוס השחור שבי, לדהור ולעשות דברים לא נורמליים. שי אמר לי 'קחי את האופניים וסעי לשלום'".
לקראת המשימה הגורלית בערד, בלוך התאמנה לבדה בחורף הסקוטי, שהיה הקשה ביותר שחוותה מימיה. בויגן תמך בה מרחוק וחברת נובוקיור (Novocure) העניקה לה גב כלכלי. בכל יום ישבה עם המפות של גוגל ובנתה לעצמה מסלולים במקומות שכלל לא הכירה. דבר לא מנע ממנה לרכוב, גם לא סופות שלגים אליהן נקלעה עם האופניים. "הייתי אז בת 36, אך הגיל לא שינה דבר", היא מספרת על החזרה לאימונים אינטנסיביים בתנאי כפור, "הגוף הוא מכונה מדהימה. לא היה בי שום חשש כי אני אוהבת את זה, אני נרקומנית. לא ראיתי את הקושי, ראיתי רק את המטרה".
הרוכבת בת ה-37 נעזרה בסדרת תוצאות מוצלחת של נבחרת הרכיבה לנשים והשיגה את הכרטיס לריו, כאשר היא מדורגת במקום ה88 בעולם.
אין ספק שסיפורה של שני בלוך מהווה השראה עצומה ומוכיח שהגיל לא מהווה השפעה, למרות שלפעמים הגוף יכול לאותת לכיוון מסויים, אם הרבה רצון ובעיקר עם חיידק להצלחה אפשר להשיג כל מטרה אפשרית.
