דוגמא לחיקוי או חיקוי לדוגמא?

לפני 10 שנים בדיוק הגיעה לסיום קריירה מפוארת של שחקן נפלא שזכה באינספור תארים אישיים וקבוצתיים. אותה קריירה ידעה רגעי תהילה כמו צמד בגמר מונדיאל, שער ניצחון בגמר ליגת האלופות, רגעים קסומים ועוד והותירה אחריה שושלת מכובדת של דור ההמשך. הקריירה הנפלאה הזו שייכת למי שעומד בראש צוות האימון בריאל מדריד כיום-זינאדין זידאן. אבל לא הכל ורוד אצל הפליימייקר לשעבר יליד אלג'יריה, כבן הדת המוסלמית, שם כבוד המשפחה הוא נושא רגיש מאוד, גם השחקן המחונן הנ"ל לא הצליח לרסן את עצביו וכאשר הבלם האיטלקי מרקו מטאראצי הקניט אותו בהערה פוגענית כלפי אחותו, זידאן איבד לרגע את הראש שמצא לפתע מקלט בעצמות החזה של הפרובוקטור האיטלקי. השופט הארגנטינאי הוראסיו אליסונדו נותר ללא ברירה אלא לשלוף את הכרטיס האדום לעבר מספר 10 הצרפתי ובכך, על הבמה הגדולה ביותר בעולם-גמר המונדיאל, הגיעה לסיומה אותה קריירה מפוארת.

אם תשאל כל אחד שאוהב את זינאדין זינאן מה הרגע הזכור ביותר מהשחקן הגדול הזה הרוב יהיה חצוי בין אותו צמד נפלא לרשת של טפארל ב98' (בעזרת אותו ראש סורר שגם "טיפל" במטאראצי) לבין הטאץ' הקסום להגבהה של רוברטו קרלוס ב2002 ששלח את הכדור לפרפר ברשת של האנס-יורג בוט בדרך לזכייה של ריאל מדריד בצ'מפיונס ליג. שונאיו של זידאן (אם קיימים כאלה) יזכרו לו את הדקה ה110 של גמר המונדיאל ב2006 בו הלך לנקום את כבוד אחותו מול מטאראצי אבל היכן עומדים האוהדים הנייטרליים? האם עבורם הרגע הזכור ביותר מהמאסטרו הצרפתי הוא הגול או שפעולה חסרת כיוון מחשבה ורגע אימפולסיבי שיכול להיות אצל כל בנאדם? התשובות-ככל הנראה אצלכם קוראים יקרים.

מילים אלו נכתבות לא סתם בעיתוי שכולל גם את ציון 10 השנים להרחקה ההיא של זיזו (וברכות לאיטליה על התואר ההוא), בשבוע שבו ליאו מסי מקבל את גזר הדין שלו (21 חודשי מאסר בפועל בגלל שזאת הרשעה ראשונה יומרו לעל-תנאי, עבודות שירות וקנס כספי), אוסקר פיסטוריוס מקבל (לאחר ערעורים נוספים) את גזר הדין הסופי שלו, 6 שנים בכלא על הריגת זוגתו, וקווין דוראנט  עוזב את אוקלאהומה ומצטרף לגולדן סטייט. ההחלטות שלוקחים מושאי ההערצה שלנו בסופו של דברים יכולות להשפיע גם עלינו והאם אפשר להפריד בין האהדה הספורטיבית שלנו לאותו סופרסטאר לבין חייו האישיים?

דייגו ארמאנדו מראדונה נחשב בעיני רבים לכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים, בטופ-2 (יחד עם פלה) זה בטוח. אבל אותו שחקן גדול שהביא במו רגליו אליפות לנאפולי וכבש שער מטורף בסלאלום אדיר מול אנגליה היה גם זה שכבש שער במרמה באותו משחק ונזרק מהמונדיאל ב1994 בגלל שימוש בסמים קשים. אז איך בדיוק זוכרים אותו האוהדים? בתור גאון כדורגל? אדם שערורייתי? גם וגם? והאם שונאי מראדונה יכולים להתמודד עם העובדה שהוא היה כדורגלן גדול גם אם זה לווה באישיות בעייתית בלשון המעטה?

מה אמרו ההורים לילדים שלהם בשנות ה80 שג'ורג' בסט היה מושא הערצתם? שהוא אחד החלוצים הגדולים אי פעם בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד או סתם שתיין ונהנתן בבתי בושת ברחבי הממלכה המאוחדת. אפילו טוני אדאמס, ילד טוב לונדון על פי מראו, היה אלכוהוליסט קשה שלא לדבר על פול גאסקויין.

ואוהדי קבוצת אוניברסידד דה צ'ילה יכולים להשלים עם העובדה ששוערם האוהב ג'וני הררה דרס למוות סטודנטית בת 22 , ככל הנראה תחת השפעת אלכוהול, ויצא נקי מבית המשפט? מה יגידו כל אלו שהעריצו את או. ג'יי. סימפסון (שחוגג היום יום הולדת 69 אגב-מזל טוב) אחרי שהשחקן האהוב שלהם נכנס למערבולת של בתי משפט בעניין הרצח ממנו זוכה והשוד ממנו לא הצליח להתחמק ללא עונש, האם זוהי הדמות שילדינו אמורים להעריץ?

ישנם המון מצבים בהם ספורטאי סוטה מדרך היושר בין אם אלו הן מעילות כספיות, היות דוגמה לא חינוכית, אלימות וכו' אבל גם מצבים שאינם נראים מזיקים לעין יכולים להשפיע בצורה כבדה מאוד על המעריצים של אותו ספורטאי.

אחת הדוגמאות של אותם מהלכים היא מעברו של קווין דוראנט לאוקלאהומה לגולדן סטייט. בעיקרון אין שום דבר מזיק במעבר הזה. דוראנט היה שחקן חופשי, חפץ ליבו להגיע לסגנית האלופה, התנאים הסוציאליים שהציעו התאימו, אז למה בעצם לא? התשובה מתרכזת במשפט שאומר ,אם אינך יכול לגבור עליהם, הצטרף אליהם" שמעיד על תבוסתנות מסויימת. אותו דוראנט יכל למשל ללכת לקבוצה בינונית ולנסות להוביל אותה לכיוון הפלייאוף ואפילו מעבר אבל בחר ללכת לקבוצה שגם בלעדיו מועמדת ודאית לתואר בעונה הבאה. שידור המסר של "תנסה, תעבוד קשה, אם לא ייצא לא נורא, פשוט תבחר בדרך קיצור" יכול להשפיע רבות על בני הנוער שמסתכלים על מושאי ההערצה שלהם בעיניים בוהקות, מוכנים לחקות כל צעד שהספורטאי האהוב שלהם עשה. כמובן שאין זו אשמת קווין דוראנט, הוא איננו אחראי למיליוני המעריצים שיש לו אבל עבור אותו ילד שרק לפני שבוע הסתובב עם הגופייה של הת'אנדר עם המספר 35 עליה וכעת רואה אותו בצהוב-כחול זאת יכולה להיות מכה רצינית בתהליך בניית האופי.

הפתרון הכי טוב הוא לא להיקשר. כלומר להיות אוהד ברצלונה/ריאל/גולדן סטייט/רליבלנד אבל לא להתקבע על מסי/רונאלדו/קרי/לברון. נשמע קל? בואו נראה אותכם אומרים לילד ש"אי אפשר לעשות תספורת כמו של רונאלדו" אחרי שאתם בעצמכם הגעתם לפני 15-20 שנה לחדר מיון בלי 2-3 שיניים כתוצאה מתרגול מוצלח של אחיכם הגדול של תרגיל הSweet Chin Music של שון מייקלס עליכם למרות שכמעת כל 5 דקות על מסכי הWWF הופיע הכיתוב "אל תנסו את זה בבית".

פתרון אחר הוא דמות דומיננטית במשפחה שתסביר לאותו ילד מה כן ומה לא. דוגמאות העונשים של מסי וכדומה למשל, יכולות לשמש כחומר הרתעה עבור אותו ילד. "הנה רואה, גם מסי אם לא פועל לפי החוקים חוטף, אף אחד לא חסין". ההתחמקות של ג'וני הררה מגזר דין, למשל, צריכה להישמט מאותן הרצאות חינוך.

יהיה מה שיהיה ואיך שיהיה, לטובתם של המעריצים זה טוב שחוץ מהדמויות המעוררות מחלוקת ישנם גם ספורטאים למופת דוגמת צ'אבי, אינייסטה, שרן ייני או גל אלברמן  כדי לתת את האיזון ולהראות שגם בעולם הזוהר לא הכל חייב להיות "אקשן ובומים" ואפשר להיות איש צנוע, שקט, שמעדיף בילוי ביתי לצד בת הזוג עם ספר טוב במקום שכל הפלאשים של המצלמות יהיו מכוונות עליו.

מודל לחיקוי אמור להיות ללא דופי אבל גם לשפוט אדם בגלל מעידה חד פעמית אינו נכון, מקווה שמעריציי יסלחו לי על זה שבגיל 7 גנבתי ארטיק מהמכולת ולא יתנערו ממני בעקבות הגילוי המרעיש,

תעריצו-בפרופורציות.