המשחק נפתח בקצב גבוה מאוד כאשר שתי הקבוצות נכנסו בפרץ התקפי, אך מהר מאוד הלייקרס מצאו יד חמה מול ההוקס והתחילו לשלוט בקצב. מהדקות הראשונות ניכר שקבוצת הבית רוצה להבהיר שהיא לא תרשה לאטלנטה לתפוס מומנטום מהיר — והם עשו זאת עם רמות קליעה גבוהות מאוד, תנועה חכמה של הכדור ולחץ הגנתי אפקטיבי שכפה על ההוקס טעויות מוקדמות.
ההוקס, שלא הצליחו לעצור את התנועה התקפית של הלייקרס, נאלצו להגיב באמצעות זריקות חצי מרחק וריצות אישיות, בעיקר דרך היעילות של ניקייל אלכסנדר ווקר ומקולום, השחקן החדש, שניסו לשמר את הצבע על לוח התוצאות. למרות המאמצים שלהם, הלייקרס היו קרים יותר מחוץ לקשת ובדו-קרב איש איש מול יריבו, הם הצליחו למנף את היתרונות שלהם.
ברבע הראשון עצמו, המארחת קלעה בדיוק בקצב גבוה יותר – הן בדקות של משחק חצי מגרש והן במעברים מהירים, הצליחו למצוא נקודות קלות דרך מהלכים מוצלחים בהובלתם של לברון ולוקה. התיאום בין השניים, כאשר לקוה לקח על עצמו זריקות מקצה הקשת והמשיך לחתוך פנימה, והם פתחה לא פחות מ-37 נקודות לעומת 30 של ההוקס בסיום הרבע.
מה מיליון ייחודי לגבי הרבע הזה היה ש-הלייקרס ירו אחוזים גבוהים מכל איזור על המגרש — לא רק בשלשות, אלא גם בהגשה פנימה לצבע, מה שאילץ את ההוקס לנוע ברחבי ההגנה במקום לעצור את המעבר התקפי של המארחת. מעבר לזה, הלייקרס הובילו בזריזות ההגנה והחלו לגנוב כדורים שתרמו לנקודות קלות במתפרצות.
בסוף הרבע הראשון, ההובלה הייתה ברורה: 37–30 ללייקרס, כשהם מנצלים בדיוק המתאים של קליעות חופשיות, מדויקות וקבלת החלטות טובה מול הגנת ההוקס.
ברבע השני הלייקרס פשוט המשיכו מהמקום שבו עצרו — והפעם הם פירקו את ההתנגדות של ההוקס ברמת כריעה שלא נראתה רק טוב, אלא כמעט בלתי ניתנת לעצירה בתוך כל רוח המשחק. פתיחת הרבע הראשון של לוס אנג’לס הייתה כפי שהיא אמורה להיות כאשר קבוצה בעלת עומק, ניסיון וחזון התקפי באה במטרה להשיג יתרון חשוב.
ההוקס סבלו מהיעדר עומק התקפי אמיתי. למרות שהשיגו כמה נקודות דרך אלכסנדר ווקר ומקולום, הם לא הצליחו לענות על הריצות הרצופות של המארחת — ובמשך דקות ארוכות נראו כאילו הם רודפים אחרי מה שעובר מצד הלייקרס בצד השני. הצוות של LA לא רק המשיך לקלוע מהשדה, אלא גם הפך את ההגנות של ההוקס לבלתי מאורגנות לחלוטין.
המוקד המרכזי של שלטון הלייקרס היה בפעולה שלהם באמצע המחצית הראשונה של המשחק — זהו רגע שבו תצוגת המשחק חמה עלתה כל כך טוב, עד כדי כך שהיא הפכה לסטטיסטיקה יוצאת דופן: הם הגיעו ל- 81–60 במחצית — זה היה במחצית הכי פרודוקטיבית שלהם העונה.
המעבר בין כל סט של נקודות התקפו לבין הגנה חדשה של ההוקס היה כמעט אוטומטי: אחרי שקלעו אחת לכמה התקפות, ההוקס מצאו את עצמם שוב מנסים לצמצם פער, רק כדי לראות את הלייקרס לעבור לקצב התקפי מהיר גם כן. לוקה הוביל ריצת נקודות אישית וחטף לעצמו כמה שלשות מתוזמנות היטב, כולל חמש שלשות במחצית הראשונה בלבד שנכנסו בזמנים קריטיים.
בגלל שהלייקרס פתחו מחצית ביתרון כה גדול, ההוקס נאלצו לבצע חילופים הגנתיים – שכללו זימון עזרה מוקדמת על הכדור ועל חשבון פתיחת שחקנים אחרים — אבל ההתקפה של LA רק הנציחה טעויות אלה עם קליעות בצבע לאחר העברות כדור מתוזמנות.
הרבע השני סיים את המחצית עם 81–60 לטובת לייקרס — מראה חד-משמעי של קבוצת בית שבאה עם רעב לניצחון גדול אחרי רצף פחות טוב של תוצאות
הרבע השלישי פתח בסימן של ניסיון הוקס להאט את קצב המשחק — אחרי מחצית שמורה ללייקרס, הם ירדו לחצי השני עם רצון ברורה לנסות ולחזור. ההומור במגרש הזה הוא שקבוצות שמובילות בפער כה גדול לרוב מנסות לשמור על אותו מומנטום מצד אחד, אך מצד שני עלולות לאבד קצת ריכוז ברגע שהן מרגישות ביטחון יתר בצד התוצאות.
הוקס אכן נכנסו לרבע עם לחץ התקפי גדול יותר — והם הגיעו ל-26 נקודות במהלך הרבע — כמות לא רעה בפני עצמה — אבל בשורה התחתונה זה לא הספיק. ההשוואה של מספרי הנקודות מצביעה על כך שלייקרס עדיין שמרו על שליטה משמעותית, למרות כמה מהלכי נקודות מצד הצוות האורח.
הסיבה המרכזית לכך שההוקס לא הצליחו לסגור את הפער הייתה ניהול המשחק של הלייקרס. אחרי המחצית, הסטטיסטיקה הצביעה על דאבל-דאבל של לוקה — הוא החזיק בנתון של 27 נקודות ו-12 אסיסטים בסיום המשחק, כשהוא תרם לקבוצה לא רק דרך נקודות אלא גם ביכולת להגביר את זרימת הכדור לכלל השחקנים.
בנוסף, לברון ג׳יימס הוסיף נקודות רציניות בצד השני של המגרש כשקלע 31 נקודות עם כמעט טריפל-דאבל (10 אסיסטים, 9 ריבאונדים). זו הייתה דוגמה טובה למה שקורה כאשר שחקן וותיק וחכם מחבר גם אסיסטים וגם קליעות באותה שעה — ריצת המשחק נשמרת קבועה וללא ירידות חדות.
היכולת של לייקרס לשמור על ריכוז לאחר ריצה כה גדולה במחצית הראשונה הראתה הרבה על המשמעת של המאמן והמנגנון ההגנתי — הם לא נותנים לצוות היריב להגיע לטווח נוח של נקודות ולחזור לקרב אמיתי. גם כאשר ההוקס הצליחו לקלוע כמה נקודות רצופות, זה לא מספיק כדי לחצות פער רב שכבר נפתח בשלב מוקדם יותר.
בסיום של שלישית זה היה 102–86 לטובת לייקרס — הפרש שמציג את ההובלה המשמעותית והקושי של ההוקס לחזור לאורך דקות ארוכות.
הרבע הרביעי היה בעצם ניהול של ההובלה שהושגה — לא רק שמירה עליה, אלא גם ניצול מצבים כדי לחדד את היתרון ולהשאיר את ההוקס רחוקים. פתיחת הרבע הרביעי ראתה את הלייקרס פותחים בריצת 39–30 מול 30 נקודות בלבד של ההוקס — הן בקצב התקפי והן בזכות הגנה היציבה והקפדה על כל פרט.
בכל פעם שההוקס ניסו לקום מחדש או לצמק את הפער, התשובה של הלייקרס הייתה מיידית. ככה זה כששחקנים מבינים את היתרונות שלהם בצורה מלאה: כל נקודת צמצום של היריבה נענתה בנקודות משלהם. השילוב בין קליעות של לוקה, הנהגה של לברון ויכולת של שחקני הספסל לחבור לריצות התקפיות הפך את המשחק לחד-צדדי למרות המאמץ של האורחים.
מה שקרה בשלב הזה הוא שורת שחקנים כמו לראביה ואייטון תרמו נקודות משמעותיות — לא רק בסיוע התקפי אלא גם בשליטה על לוחות הריבאונד. כשקו גבוה מאחוריך מצליח גם לתרום 17 נקודות וריבאונד חשוב, זה יוצר עומק התקפי שאי אפשר להתעלם ממנו.
בסיום, התוצאה נשארה 141–116 — ניצחון חד, מרשים של לייקרס שהביא איתו ביטחון התקפי רב לאחר מחצית כושלת יחסית. זה היה ערב שבו הקבוצה גם שיפרה את אחוזי הקליעה (קרוב ל-62% מהשדה) וגם הפגינה שיתוף פעולה התקפי גבוה במיוחד, כאשר כל השחקנים עלו למצב תרומה לאורך כל 48 הדקות.
