אין גיל לחלומות, הכירו את המתעמלת בת ה-31 שלא וויתרה על חלום הילדות להופיע במכביה

משחקי המכביה שמתקיימים ממש בימים אלו בארץ הם ללא ספק אירוע השיא לספורט היהודי. כן, אמנם אי אפשר למצוא פה בכל ענף ספורטאים שמתחרים גם באולימפיאדה, או בכלל בתחרויות חשובות בעולם, אבל למרות הכל מדובר בספורטאים יהודים מכל העולם, מרוכזים פעם ב-4 שנים בארץ ישראל כשהם מתחרים בעשרות ענפי ספורט שונים.
אחת מאותן מאות ספורטאים וספורטאיות שהגיעו למשחקי המכביה ה-21 היא מרים שוואבה, וללא ספק מדובר באחת הדמויות הצבעוניות ביותר שיש למכביה הנוכחית להציע. כדי להבין בדיוק מה מיוחד בה ובסיפור שלה צריך להבין את הרקע שלה מההתחלה ועד הסוף. בדיוק בשביל זה יצא לי לתפוס את מרים לשיחה צפופה בין האימונים שלה לקראת התחרות שלה והתוצאה? בהחלט מסקרנת.

הוריה של שוואבה הם במקור ממקסיקו, זוג יהודים שהיגרו לקנדה, שם מרים נולדה במחוז אונטריו בו שוכנת גם עיר הבירה של קנדה, אוטאווה. כשהייתה בת חמש שוואבה הודיעה לאמה שהיא רוצה להיות פעילה בתחום התעמלות המכשירים והוריה רשמו אותה לחוג מקומי. לאחר כמעט עשור הוריה התגרשו ושוואבה נותרה בחזקת האם שלא יכלה לממן לה את החוג, והנערה הצעירה (בת 14 אז) החליטה שכדי שהיא תוכל להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת היא צריכה דרך לממן את זה והציעה שהיא תאמן ילדות צעירות יותר שנמצאות בתחילת הדרך בענף. בגיל 14 היא לא באמת יכלה להוציא תעודת מאמנת, ושוואבה נאלצה על הנייר להיות רשומה כעוזרת, אבל בעיקרון היא הייתה אחראית על כל רוטינת האימונים ובד בבד המשיכה את הקריירה האישית שלה. לקראת גיל 17 נודע לה לראשונה על תחרות המכביה ומשם נדלק אצלה החלום: לייצג את נבחרת קנדה במכביה בארץ. לצערה הרב אותו חלום נגדע בצורה דרסטית וכואבת, פציעה רצינית בברך, שיקום, פציעה חוזרת ופרישה בגיל 19 מענף התעמלות המכשירים. היא המשיכה לאמן ולצבור וותק, והאהבה שלה להופיע יחד עם עניין הריקוד פשוט שינו אצלה את המסלול מהתעמלות מכשירים לזה שהיא נכנסה לענף המעודדות המקצועיות.

הפציעה בברך אמנם הגבילה מעט את תנועתה אבל בתור מעודדת הרבה יותר פשוט ופחות מסוכן לפציעה חוזרת כשגם העומס והזעזועים שהברך מקבלת אינם כה אינטנסיביים כמו בהתעמלות מכשירים.
לאחר מספר שנים שוואבה החליטה שהיא חוזרת להתחרות אבל גם הברך, וגם העובדה שהייתה צריכה להסיר חלודה של שנים שלא התאמנה הפכו לשיקול מאוד מושכל שאין לה מה לחפש יותר בענף התעמלות המכשירים. היא החלה להתחרות בענף הפאוורליפטינג, ולמרות כל מחשבה ראשונית כולל של כותב שורות אלו, שבענף הזה העומס על הברך יותר רציני, שוואבה דאגה להסביר שזה לא בהכרח נכון, מאחר שבפאוורליפטינג הכל מתחיל ומסתכם בהרמה אחת בלבד וזהו. כשבהתעמלות מכשירים צריך לעבור רוטינה של 4 מקצים שונים, דקה וחצי בכל מקצה והעומס פי כמה וכמה רציני יותר. זה היה נראה שהיא סוף סוף מצאה את האיזון המושלם בין להישאר בענף ההתעמלות מכשירים בתור מאמנת ולהתחרות בתור פאוורליפטרית. אבל לגורל היו תוכניות אחרות, הפעם משמחות יותר.

ככל ששוואבה התקדמה בתור מאמנת התעמלות מכשירים וצברה מוניטין, כך גם החלו לזרום הצעות העבודה. אחת מאותן הצעות הגיעה מאיי קיימן, אי מהפנט מיופי באיזור הקריבים שמונה כ-60 אלף תושבים בלבד. מרים לא חשבה פעמיים ועברה לשם כדי להמשיך לאמן, רילוקיישן מקנדה הקרה לקריבים בהחלט עשה לה טוב וזה הפך לטוב כפליים כשרבי ברל פווזנר, הרב של הקהילה היהודית באי, שמונה כ-500 איש בסה״כ פנה אליה בשאלה: "את בעצמך היית מתעמלת מכשירים לא? ורצית להתחרות במכביה לא? למה שלא תעשי את זה ותייצגי את הקהילה היהודית של האי? אני בתור רב הקהילה דואג שנממן לך את הכל". ההודעה המרגשת הזו תפסה את שוואבה לא מוכנה אבל היא התעשתה מהר מאוד ובלי לחשוב פעמיים הסכימה. לא היה לה מושג מה מצב הברך שלה, היא 12 שנה לא התחרתה בענף, אבל רק עצם העובדה שיש לה הזדמנות להגשים חלום וכן להיות במכביה הייתה מספיקה כדי שהיא תקפוץ על זה. מאותו רגע החלה תוכנית אימונים אינטנסיבית וככל שהימים על האי עברו, היא הרגישה שהברך שלה מספיק חזקה לשרוד את המסע לארץ הקודש בשלום.

שוואבה נמצאת בארץ ישראל כבר מיום שני שעבר (ביקור שני שלה בארץ אחרי שלפני יותר מעשור לקחה חלק במסע של "תגלית" לארץ ואף האריכה את השהיה שלה כאן כדי לטייל עוד קצת). היא מספרת שעד כה הכל מאוד אינטנסיבי. אימון של מספר שעות כל יום, ייצוג איי קיימן בטקס הפתיחה של המכביה (היא והמאמן שלה הם הנציגים היחידים של האי למשחקים) ומה לא. היא מודה שהגוף כואב, הברך גם מאותת לה שאימונים בקצב הזה זה משהו שהיא לא רגילה אליו אבל מבחינת שוואבה כל זה לא משנה. ביום שני היא תעלה על המזרן באולם הספורט הדר יוסף ותגשים חלום של נערה בת 17.

"מה הציפיות שלי מהתחרות אתה שואל? בוא נהיה ריאליים, אני המתחרה המבוגרת ביותר בענף במכביה הזו, כל שאר הבנות הרבה יותר צעירות. 31 זה לא גיל שמתחרים בו בדרך כלל אז המטרה שלי היא לא להיפצע, לסיים את התרגיל כמו שצריך, ובכך להגשים את החלום" אני בכל זאת מקשה עליה: "ומה, בתור ספורטאית אין לך שאיפה לכוון כמה שיותר גבוה"? "ברור שיש" היא עונה, "אבל אני מאוד מציאותית. אני כמובן אקווה שהניקוד שלי ידרג אותי הכי גבוה שאפשר. זאת גאווה גדולה בכלל להיות פה אז הציונים פחות בראש שלי כרגע, אם יסתבר שהצלחתי מעל המצופה זה יהיה בונוס נחמד מאוד".

בזמן האימון המסכם באותו אולם בו תיערך התחרות רואים את הצד השני של שוואבה, של המאמנת ולא של המתחרה. היא מתנדבת לסדר את המזרונים, להחליף מכשירי קפיצה, מעודדת את המתעמלות הנוספות מהנבחרות השונות שמתאמנות שם, ומחמיאה לכל אחת מהן על תרגיל מוצלח שביצעה. זה שממש בקרוב הן יתחרו ראש בראש כנראה פחות מעניין את שוואבה שהמוטו שלה ללא ספק מבוסס על פייר פליי.

ביום שני בשעה 10 בבוקר באולם הספורט בהדר יוסף תצא לדרך תחרות הגמר בהתעמלות מכשירים. שוואבה תהיה שם כדי להגשים חלום ילדות ולייצג את איי קיימן ובכך לסמן בחיוך ענק וי אישי חשוב מאוד בקריירה הספורטיבית שלה. "אם הכל יילך כשורה אנחנו נראה אותך פה גם עוד 4 שנים"? אני שואל לסיכום.
“never say never” היא עונה לי בחיוך אבל מיד מוסיפה "אהיה בת 35, אין סיכוי שהגוף ישרוד עוד מסע כזה בענף התעמלות המכשירים, אבל זאת גאווה גדולה להיות פה וגם לייצג את האי אז מצידי תן לי מטקה של פינג פונג ואהיה כאן שוב בכיף".