לוינסנט קומפאני יש מקום של כבוד באימפריה האנגלית שנקראת מנצ'סטר סיטי. עבור אוהדיה של הסיטיזנס, קומפאני, אגוארו ודויד סילבה נחשבים ל-"שילוש הקדוש" של הקבוצה כפי שאנו מכירים אותה כיום- סיטי האימתנית, העוצמתית והנוצצת שכבשה בעשור האחרון את עיר הפועלים הצפונית שהייתה מזוהה עד כה עם הנמסיס האדומה יונייטד, בעלת ארון התארים העמוס וההיסטוריה המפוארת מבאזבי ועד פרגי. הסקורר הארגנטינאי, האדריכל הספרדי והגלדיאטור הבלגי היו הכוכבים הראשונים שהגיעו אל סיטי- ספינת הדגל של הכדורגל הפוסט-מודרני, המקום בו כסף יכול לקנות תהילה ותארים, הקבוצות נסחרות בבורסה והמועדונים הגדולים ביותר פועלים כתאגיד מוצלח, אייקוני ועשיר. למרות שכיום "מנצ'סטר סיטי" ו-"אתגר" הן לא בדיוק מילים נרדפות, קומפאני שגדל באחת האקדמיות הטובות והמוכחות במערב-אירופה היה הראשון לענות בחיוב להצעתם של הנסיכים מהמפרץ שרכשו באותם ימים את מנצ'סטר סיטי, ובאקט חלוצי והיסטורי קיבל על עצמו את האתגר לעזוב את קבוצתו הטרייה המבורג ולהתחיל משהו גדול בהרבה במקום בו הכדורגל הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחיד שחשוב- באנגליה.
ההימור של קומפאני הצעיר התברר כ-"אול-אין" מוצלח למדי עבור שני הצדדים, לאחר שבקצת יותר מעשור זכתה סיטי ביותר תארים עם קומפאני מאשר במאה שנות קיומה שקדמו לבואו של הבלגי שהפך במרוצת השנים לאחד הזרים הגדולים בהיסטוריה של הפרמייר-ליג. השבוע בגיל 33 כאשר הוא כבר רואה את קיצה של הקריירה המפוארת שלו, קיבל קומפאני את אחת ההחלטות הקשות שקפטן יכול לקבל- החלטת העזיבה. זה תמיד קשה לעזוב בית, במיוחד בית בו עשרות אלפי אוהדים לובשים חולצות ששמך מתנוסס עליהם, בית אליו הבאת, לעיתים במו רגליך, מספר דו-ספרתי של תארים. למרות זאת, עזיבתו של קומפאני תהיה מן הסתם קלה בהרבה מעזיבתם של קסיאס, ראול, אינייסטה או צ'אבי למשל מפני שבניגוד לאגדות הספרדיות שעזבו לפני הפרישה את ביתם במדריד או בברצלונה לטובת מועדונים שאין להם אפילו קמצוץ של זיקה אליהם, קומפאני חוזר אל המקום בו הכל התחיל- אנדרלכט.
אנדרלכט הייתה הראשונה לזהות את הכישרון הבלגי-קונגולזי כבר בגיל בית ספר. במשך 8 שנים הפך קומפאני מילד קטן לבלם עוצמתי, יציב ומרהיב המתנשא לגובה של 190 ס"מ, אחד שמוכן תמיד ליירט מהאוויר או מהקרקע כל כדור שרק ינסה לחדור לשערם של הסגולים-לבנים. קומפאני הציג משחק שקט וחד בפעולותיו ההגנתיות ואף בהנעת הכדור הקלאסית והמדויקת שלו, כאשר היה צורך בתיקול או בריתוק היריב, ידע קומפאני לנטוש את משחקו העדין והנאה לעין ולבצע גם מלאכה זו. בקיצור, שחקן ההגנה האולטימטיבי. ב-2006 החליט קומפאני כי הגיע הזמן להתקדם, המבורג קבוצת הפאר הגרמנית הייתה התחנה הראשונה. במרוצת השנים, הפך קומפאני כאמור גם לאחד המגנים הטובים בהיסטוריה של הליגה הטובה בעולם וכמובן לקפטן שנוהג להופיע רבות על הפודיום במיטב המפעלים המקומיים כמנצח.
תוך כדי פריחתו של בן טיפוחיה בדשא של השכן הבריטי, המצב בבית התחיל להתדרדר- למרות שהאקדמיה של אנדרלכט נשארה אחת מהטובות באירופה, כזו שנמצאת ב"אנשי הקשר" של הסקאוטים בקבוצות הפאר האנגליות וההולנדיות, הקבוצה הבוגרת פינתה בחצי העשור האחרון את מקומה בפסגת הליגה הבלגית לכוחות העולים והמתחדשים של הכדורגל הבלגי- קלאב ברוז' וגנק שבו למקומן בתור אלופות מקומיות איכותיות המייצגות בגאווה את הצהוב-אדום-שחור גם באירופה, גנט הפכה מקבוצת אמצע טבלה קלאסית וממקלט ללגיונרים ישראלים לאלופה ואפילו אנטוורפן הקטנה הוכיחה שהעולה החדשה לא חייבת לאייש את אחד מהמקומות האחרונים בטבלה. באנדרלכט לא הצליחו לעמוד בלחץ- מכונת התארים מהבירה הניפו תואר אליפות בודד והגיעו רק פעם אחת בלבד לגמר הגביע בחמשת העונות האחרונות, תוך כדי הופעות מבישות למדי במפעלים האירופים שמתאימות יותר לקבוצות המייצגות ליגות אפורות ונידחות במזרח אירופה. את העונה הנוכחית אגב, צפויה אנדרלכט לסיים במקום השישי בלבד, ללא הכרטיס המיוחל לליגה האירופית.
קומפאני שהעדיף לשוב למקורותיו במקום לצפות במשחקיה של קבוצתו מהספסל של פפ גווארדיולה, צפוי למלא בשנים הקרובות את משרת המאמן-שחקן בקבוצת נעוריו. המאמן שבו יוכל להרים את חדר ההלבשה שמפוצץ בפוטנציאל מקומי מהקרשים, השחקן שבו ימשיך לעשות את מה שקומפאני יודע לעשות הכי טוב- להגן על השער בכל מחיר. קומפאני מכיל את החבילה השלמה של "המאמן-שחקן" המודרני- הוא לא מבוגר מדי כדי לשחק, אך מספיק מנוסה כדי לשמש עבור השחקנים הצעירים דמות אב ומודל לחיקוי. בראיון העזיבה שלו אמר קומפאני- "מנצ'סטר סיטי נתנה לי הכל, אני ניסיתי להחזיר כמה שאני יכול", עכשיו הגיע הזמן לשקם את הקבוצה הראשונה ששמה לו את הכדור ברגל.
