הגדול מכולם

אין אחד שלא התעורר בשבת בבוקר ושמע את הבשורה: מוחמד עלי הלך לעולמו בגיל 74 בבית החולים בפיניקס, אריזונה. מעבר להיותו אלוף אגדי, עלי היה גם סמל בארצות הברית, סמל לשינוי, מאבק על זכויות אדם ועוד.

 

"מי שלא אמיץ מספיק כדי לקחת סיכונים, לא ישיג כלום בחייו".

 

באופן אירוני לאדם שעשה את כספו ושמו בין חבלים, עלי הקדיש את חייו – בתוך הזירה ומחוץ לה – למלחמה בגבולות.

על הדרך, הוא שינה וסחף עולם שלם.

 

המלחמה שלו החלה כבר בשנת 1954, בהיותו בן 12, בעירו לאויוויל. האגדה מספרת, שכאשר נגנבו אופניו, הוא פנה אל השוטר ואמר שהוא רוצה לכסח את הגנב. במקרה אותו שוטר גם היה מאמן אגרוף במכון המקומי והוא אמר לו "קודם תלמד לכסח לפני שתצא לכסח". וכך עשה עלי הצעיר (שאז עוד נקרא קסיוס קליי).

חודש לאחר אותו מקרה, קליי, במשקל 40 ק"ג, כבר כיסח את יריבו הראשון בזירה.

6  שנים לאחר מכן כבר הביא מדליית זהב לארה"ב באולימפיאדת רומא. לאולימפיאדה הוא נכנס כחובבן, כמה חודשים אח"כ כבר החל להתחרות כמקצוען.

 

לאט לאט הניצחונות החלו להצטבר, ואז, אלוף העולם סאני ליסטון הסכים להילחם בו. קליי היה אנדרדוג מובהק, אבל זה הדבר האחרון שעניין אותו. במקום כל אנדרדוג וכמתאגרף צעיר שרק עולה, ציפו מקליי להיות שקט ולהפתיע, קליי היה הכי רועש שיש. הוא שכר אוטובוס והוביל אותו לחצר ביתו של ליסטון. גם כשהאלוף הבעייתי איים עליו עם אקדח, קליי לא נרגע. הוא העליב והשמיץ ושר ולא הפסיק להתגרות. ולמי שהיה ספק הוא גם ניצח את ליסטון. בנוקאאוט. משם כבר לא הייתה דרך חזרה.

 

זו לא היתה תקופה נוחה להיות אדם שחור בארצות הברית – בטח שלא אלוף אגרוף במשקל כבד. אבל קליי מעולם לא חשב על נוחות, מעולם לא ניסה להתאים עצמו לסביבה – הוא דרש מהסביבה להתאים עצמה אליו. ימים לאחר שזכה בחגורה הודיע על הפיכתו למוסלמי. הוא הסתובב עם אלייז'ה מוחמד ומלקולם אקס השערוריתיים, ושינה את שמו למוחמד עלי. וכאילו זה לא הספיק – 1967 הגיעה, ועלי סירב להתגייס.

 

כשהיה הכי נוח ומשתלם להיות פוליטיקלי קורקט, עלי היה ההפך הגמור. הוא היה כל מה שאנשים פחדו להיות – שחור, מוסלמי וסרבן מלחמה. בזמן שהמוני אמריקאים נהרגו על אדמת וייטנאם, הוא יצא נגד הממשל באופן פומבי. הוא לא חשב על שום דבר חוץ מהאמת, באותם ימים הזירה לא עניינה אותו, כסף לא עניין אותו ובטח שלא חגורת ניצחון. "איך אצא למלחמה אם אני מתפלל חמש פעמים ביום למען השלום", אמר. הוא נשפט והושעה וחגורת האליפות נלקחה ממנו. שלוש שנים לא יכול היה להתאגרף – ואלו היו שנות השיא של חייו.

כמובן שזה לא הפריע לו לחזור בכל הכח ולהמשיך לנצח בזירה ומחוצה לה. עלי גרם לאנשים להבין ולחשוב, שאפשר גם אחרת, שלא חייבים ללכת אחרי הממשל כצאן לטבח. הגישה האגרסיבית שלו השתלמה, כי היא חינכה מדינה שלמה. הפציפיסטיות שלו גרמה לעוד אנשים לשאול שאלות.

 

האגרוף הפך את עלי לאחד הספורטאים המוכרים ביותר בעולם.

"שנאתי כל דקה מהאימונים אבל אמרתי לעצמי 'אל תוותר. תסבול עכשיו ותחיה כאלוף לנצח' "

הוא הוכתר על ידי "ספורטס אילוסטרייטד" לספורטאי המאה ולאישיות הספורט של המאה על ידי BBC. הוא ניצל את הפרסום הרב שלו למטרות הומניטריות ושימש כשגריר של רצון טוב מטעם ארה"ב. שליט עירק לשעבר, סדאם חוסיין, אף הסכים להיפגש עימו ב-1991 בזמן מלחמת המפרץ כדי לנהל משא ומתן על השבויים האמריקאים וב-2002 נשלח לאפגניסטן כ"שליח של שלום".

 

בשנים האחרונות מחלת הפרקינסון איתה התמודד לקחה ממנו את יכולת הדיבור המפורסמת כשיש הטוענים שהיא נגרמה בעקבות המכות הרבות שספג. למרות זאת, זה לא מנע ממנו להגיע לאירועים ציבוריים. אחד מהם היה ב-1996, כאשר קיבל את הכבוד להדליק את הלפיד האולימפי לפני פתיחת המשחקים באטלנטה ולקבל העתק של מדליית הזהב שהשליח לנהר אחרי הזכייה, כיוון שלא הורשה להיכנס למסעדה לטענתו "ללבנים בלבד". עלי נישא ארבע פעמים ונולדו לו תשעה ילדים, שבע בנות ושני בנים. אחת מבנותיו, לילה עלי, הפכה למתאגרפת.

 

"אני יודע לאן אני הולך, אני יודע את האמת ואני לא חייב להיות מי שאתם רוצים שאהיה"

 

"אני רוצה שיגידו עליי: הוא לקח כמה כוסות של אהבה, כפית של סובלנות, שתי כפיות של נדיבות, גביע של אדיבות, כוסית של חמלה, עירבב הכל עם אמונה, ולאורך כל חייו נתן לאנשים לטעום מהמשקה הזה"

בתחילת 1981, בן 38, הרבה מעבר לשיאו, שלושה חודשים אחרי שהקרב שלו נגד לארי הולמס הופסק כדי שהוא לא ימות בזירה, ישב מוחמד עלי בביתו שבלוס־אנג'לס, כשהטלפון צילצל. בצד השני היה חבר שסיפר לו כי ממש בפינת הרחוב עומד צעיר שחור על חלון בקומה התשיעית ומתכוון לקפוץ. ארבע דקות לאחר מכן נעצרה הרולס רויס של עלי בחריקת בלמים בכניסה לבניין, אחרי שחצתה את הרחוב כולו באין כניסה. עלי יצא ממנה, לבוש טיפ טופ כרגיל, ועלה לקומה התשיעית. הבחור כמעט נפל רק מהתדהמה כשפתאום ראה לידו את מוחמד עלי. "אתה אחי", אמר לו עלי, "אני אוהב אותך ואני לא אשקר לך. בוא איתי הביתה". אחרי חצי שעה כרך עלי את זרועו סביב כתפיו של הילד בן ה-20, והוריד אותו מהחלון.

 

מוחמד עלי ייזכר בהרבה יותר מעוד ספורטאי, כשאומרים עליו כהגדול מכולם, אין ספק שהכוונה היא גם להיותו אדם ששינה את העולם.