מאז התפרקותה של יוגוסלביה בשנת 1992 ששת המדינות שהרכיבו אותה יצאו לדרך חדשה. גם בכדורגל כל אחת עברה תהפוכות כדי לייצר לעצמה זהות נפרדת. יצאנו לבדוק מה היה קורה אם הפירוק לא היה מתרחש.
הכדורגל הגיע ליוגוסלביה לקראת סוף שנות ה-1800, מכיוון אוסטריה והונגריה. המשחק הראשון שוחק בעיר רייקה, שכעת נמצאת בשטח קרואטיה, בין קבוצת פועלי הרכבת המקומית מול קבוצת פועלי רכבת מאנגליה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמה ההתאחדות לכדורגל ביוגוסלביה בעיר זאגרב שכעת בשטח קרואטיה והליגה המקומית הוקמה ב-1923. סניפים של משרדי ההתאחדות נפתחו גם בכל אחד מהמחוזות האחרים, מחוזות שעתידם היה להתפצל למדינות נפרדות וכך גם בבלגראד (כעת סרביה), לובליאנה (כעת סלובניה), סראייבו (כעת בוסניה), סקופיה (כעת מקדוניה) וסובוטיצה (שהייתה פעם חלק ממונטנגרו אבל כעת שייכת לסרביה).
במשרדי ההתאחדות שררה אחווה בין כל הנציגים ונשיא ההתאחדות הגיע לפחות פעם אחת מכל אחת מששת המחוזות. הרוב אמנם היה סרבי וקרואטי אך לא הייתה אפליה כלפי השאר.
הליגה המקומית של יוגוסלביה מתחלקת לשני צירי זמן. הראשון הוא מאז הקמתה ב-1923 ועד למלחמת העולם השנייה. והשני הוא מאז שיקומה אחרי המלחמה ועד לפירוק המדינה ב-1992.
בציר הזמן הראשון הקבוצה ששלטה הכי הרבה בליגה הייתה BSK בלגרד שראשי התיבות שלו הם Belgradski Sport Klub, מועדון הספורט של בלגראד. כעת הקבוצה מוכרת בתור OFK בלגראד ועדיין נמצאת בליגה הראשונה בסרביה, באיזור מרכז הטבלה. המועדון שהכי נתן פייט לחבורה מבלגראד באותן שנים היה Gradanski Zagreb, קבוצה שהתפרקה בשנת 1945. ב-17 השנים בה הליגה הזו הייתה קיימת כל אחת מהן זכתה ב5 אליפויות, כאשר היידוק ספליט (שעדיין קיימת בשמה המקורי), קונקורדי בלגרד ויוגוסלביה בלגראד (שתיהן התפרקו בזמן הקמת הליגה החדשה אחרי מלחמת העולם השנייה) גרפו עוד 2 אליפויות כל אחת. אליפות נוספת הלכה לקבוצה HASK זאגרב ובכך השליטה הסרבית-קרואטית בכדורגל היוגוסלבי הראתה את פניה.
כאשר הליגה הוקמה מחדש אחרי המלחמה הרבה מועדונים איבדו את זהותם, את שחקניהם במהלך המלחמה או את היכולת להתקיים כלכלית. לאט לאט מועדונים חדשים הוקמו והליגה היוגוסלבית קמה לתחייה. שינוי משמעותי בשליטה לא ממש נראה כאשר מ-1945 ועד שהיא התפרקה ב-1992 השליטה הסרבית-קרואטית המשיכה כאשר האלופה באה מאחת משתי המדינות האלו למעט 3 פעמים שקבוצה בוסנית (פעמיים FK סראייבו ופעם אחת זלזניצ'ר סראייבו) הצליחו לעשות מה שבאותם שנים היה נחשב לסנסציה, ולקחת את אליפות יוגוסלביה.
הישארו מעודכנים
אבל לאט לאט החלו סדקים אתניים בין בוסניה המוסלמית, קרואטיה שרצתה עצמאות, סלובניה שהייתה חצויה מבחינת דת גם היא, ומקדוניה שהתנגדה למשטר הסרבי. העצבים התחילו לעלות והרבה הפגנות אלימות התרחשו ברחבי יוגוסלביה אבל בספורט שרר סוג של שקט וגם כאשר הוא הופר זה לא היה בצורה קיצונית מדי, עד לאותו יום שאף אזרח יוגוסלביה לא ישכח, ה-13 במאי 1990. בתאריך הזה התארחה קבוצת הכוכב האדום בלגראד אצל דינאמו זאגרב באצטדיון "מקסימיר" המקומי. זה היה המשחק הראשון ששוחק בין קבוצה סרבית וקרואטית מאז שעלתה המפלגה הלאומנית הקיצונית במחוז הקרואטי, אותה מפלגה שרצתה להגיע גם לבית הנבחרים היוגוסלבי כדי לדרוש עצמאות מהסרבים. כ-3000 אוהדים שרופים של הכוכב האדום מהארגון "דליה" הקיצוני עשו את הדרך לזאגרב ומהדקה הראשונה הקניטו את 20 אלף הקרואטים שהיו ביציעים.
בשלב מסוים חברי ארגון הBad Blue Boys, גרעין האוהדים הפנאטיים של דינאמו, כבר לא עמד בצד והקשיב להקנטות. שני מחנאות האוהדים פרצו את השערים שהפרידו בין היציעים ותגרה המונית התפתחה באצטדיון. הרגע ששינה את הכל היה רגע בו שוטר בוסני, רפיק אחמטוביץ', שהיה בזירה כחלק ממערך האבטחה, נראה חובט באוהד דינאמו בעזרת המקל המשטרתית שלו.
קפטן דינאמו ושחקנה של נבחרת יוגוסלביה, זבונימיר בובאן, ראה את המתרחש ובעט בשוטר ההמום. המהומה המשיכה אבל זה היה הרגע בו על פי הקרואטים החל קרב העצמאות שלהם וגם הרגע בו היה ברור שאי אפשר יהיה יותר לשמור על מדינה מאוחדת. סלובניה וקרואטיה התפרקו מיידית ממשטרו של סלובודן מילושביץ' וזכו לעצמאות כאשר הבוסנים והמקדונים חיכו עוד שנה עד שזמנם הגיע. מדינת יוגוסלביה התפרקה סופית בשנת 1992.
הפירוק הוציא לאור את הליגות בבוסניה, סלובניה, מקדוניה וקרואטיה כאשר היורשת הרשמית של הישגי יוגוסלביה בתחרויות בינלאומיות הייתה נבחרת סרביה שהוקמה וכללה גם את מונטנגרו. בשנת 2006 מונטנגרו זכתה לעצמאות מסרביה וליגה נפרדת נפתחה בארץ החדשה כאשר קוסובו, שמאז ומתמיד שאפה לעצמאות מסרביה פתחה ליגה חובבנית כבר ב1999 שלא הוכרה על ידי FIFA ו UEFA ועד היום הם ממתינים להכרה בינלאומית.
בינתיים אפשר לומר שהליגה בסרביה נשארה חזקה, הליגה הקרואטית מיד אחריה ואז מגיעה הליגה הסלובנית, מדינה שבזמן שלטון יוגוסלבי בכלל לא בלטה מצליחה כעת לעמוד איתן בזכות עצמה. הליגות בבוסניה, מקדוניה ומונטנגרו חלשות יחסית והפירוק מיוגוסלביה השפיע עליהן לרעה.
ברמת הנבחרת, יוגוסלביה לא הייתה מעצמת כדורגל אם כי סיימה פעמיים במקום הרביעי במונדיאל (1930, 1962) והגיעה פעמיים לגמר היורו (1960, 1968). לאחר הפירוק הנבחרת הסרבית, שעל פי FIFA היא היורשת הרשמית של הישגי המדינה המפורקת, החלה להתמודד לבד בתחרויות UEFA ו FIFA. הם הושעו מגביע העולם ב1994 ומיורו 1996 בגלל הבלאגאן ששרר במדינה לאחר הפירוק היוגוסלבי אבל לאחר מכן עלו ל3 טורנירי מונדיאל (1998, בוא ראו את קרואטיה גונבת את הפוקוס עם מקום שלישי מדהים, 2006 בו סיימו אחרונים בבית ו2010 בו גם לא צלחו את שלב הבתים).
לטורניר היורו הסרבים עלו רק פעם אחת (בשנת 2000) ובשנים האחרונות חלה דעיכה חדה בהישגי הנבחרת. שאר הנבחרות, לא ממש הראו הצלחה בינלאומית גדולה חוץ מקרואטיה שרק חיכתה לעצמאות הזאת כדי לפרוח. אם למוקדמות מונדיאל 1994 הקרואטים עוד לא יכלו להירשם אז למונדיאל 1998 הם הגיעו בקול תרועה! מקום שלישי מפתיע ביותר עם מלך שערי הטורניר דאבור שוקר הראה לעם הקרואטי עד כמה הניתוק מסרביה עושה להם טוב. מאז הם הצליחו להעפיל לכל מונדיאל שהתקיים חוץ מ2010 וזה לא נראה שהם מתכננים להפסיק בקרוב. גם ליורו הקרואטים עלו כמעט בכל הזדמנות (פספסו רק את יורו 2000) והישג השיא שלהם היה מקום חמישי ב2008.
ביורו הקרוב שוב נראה אותם כאשר הציפיות הן גבוהות מאוד, בזמן שהסרבים יראו את הטורניר, אליו כמעת חצי יבשת העפילה, מהבית. הנבחרת הבוסנית, לעומת זאת, תמיד הייתה נחשבת לנמושה. היא לא העפילה אף פעם לשום טורניר גדול עד לאחרונה, שחקניה היו נחשבים לשחקנים בינוניים ומטה וכל הצלחה קטנה שלהם לוותה בקריאות התפעלות ובגדר סנסציה. כעת חווים הבוסנים דור זהב שכולל את מיראלם פיאניץ', אדין דז'קו אסמיר בגוביץ' ועוד הרבה אחרים (אליהם נגיע בהמשך) והנבחרת הנהדרת הזו גם העפילה לראשונה לטורניר גדול לפני שנתיים (מונדיאל 2014). הסלובנים גם הם התפתחו לא רע ואף העפילו לשני מונדיאלים (2002 ו 2010 בהם לא עברו את שלב הבתים) ועלו גם פעם אחת ליורו בשנת 2000 בו למרבה האירוניה שובצו באותו בית עם יוגוסלביה (שהייתה בעצם מורכבת משחקנים סרבים ומונטנגרים אבל שמרה על שמה המקורי) וכבר הובילו עליה 3:0 כשסינישה מיכאילוביץ' רואה כרטיס אדום. היוגוסלבים, במחצית שנייה היראות מבחינתם, איכשהו הצליחו לחזור מהקבר בדרך ל3:3 מטורף ולעלות לשלב הבא כשהסלובנים נשארים רק עם המחמאות (תיקו נוסף מול נורבגיה בתוצאה 0:0 והפסד מכובד 2:1 לספרד).
כעת לסלובנים יש נבחרת יחסית בינונית שאת היורו הקרוב תראה מהבית. על מקדוניה ועל מונטנגרו אין יותר מדי מה להרחיב, הנבחרות החביבות האלו מעולם לא צלחו טורניר מוקדמות כלשהו כדי להעפיל לתחרות משמעותית והעתיד הורוד אינו נראה באופק.
כאמור ישנן נבחרות שהרוויחו מהפירוק, אחרות נשארו ללא שינו, סרביה עצמה נפגעה מעט אבל מתאוששת וברמת המועדונים הכל נראה לא רע, אבל מה היה קורה אם הפירוק לא היה מתקיים? איך הייתה נראת הליגה היוגוסלבית ויותר מכך, איך הייתה נראת הנבחרת היוגוסלבית כיום?
אובכן הליגה המקומית הייתה בשליטת פרטיזן והכוכב האדום הסרביות כשדינאמו זאגרב הקרואטית, אולימפיה לובליאנה ומאריבור הסלובניות, קוראות עליהן תיגר. שוב שליטה סרבית-קרואטית? לא הפעם! הסלובנים נכנסו חזק מאוד למירוץ כאשר המקדונים, בוסנים ומונטנגרים כרגיל נשארים מאחורה.
אותנו אבל יותר מעניין איך הייתה יכולה להיראות הנבחרת היוגוסלבית אם אותו פירוק לא היה מתרחש.
שוער: יאן אובלאק (סלובניה), מחליף: אסמיר בגוביץ' (בוסניה). (סמיר הנדאנוביץ' פרש מנבחרת סלובניה לכן לא הוכנס)
מגן ימני: ברניסלאב איבאנוביץ' (סרביה), מחילף: דריו סרנה (קרואטיה)
בלמים: דיאן לוברן (קרואטיה) ומתיה נסטאסיץ' (סרביה), מחליפים: סטפן סאביץ' (מונטנגרו) ודומאגוי וידה (קרואטיה)
מגן שמאלי: אלקסנדר קולארוב (סרביה), מחליף: סיאד קולאסינאץ (בוסניה)
קשרי מרכז שדה: לוקה מודריץ' (קרואטיה), איוון ראקיטיץ' (קרואטיה) ומיראלם פיאניץ' (בוסניה), מחליפים: קווין קאמפל (סלובניה), נמניה מאטיץ' (סרביה) ומתאו קאבאצ'יץ' (קרואטיה)
קשר כנף ימין: אלן חלילוביץ (קרואטיה) מחליף: אדם ליאייץ' (סרביה)
קשר כנף שמאל: סטבן יובטיץ' (מונטנגרו), מחליף: איוון פרישיץ' (קרואטיה)
חלוץ: מריו מנדז'וקיץ' (קרואטיה), מחליף: אדין דז'קו (בוסניה)
הושמטו מהרשימה: ולדימיר סטוייקוביץ', פרדראג ראייקוביץ' (שוערים, סרביה), דניאל סובאסיץ' (שוער, קרואטיה); סימה ורסאלקו, ודראן צ'ורלוקה, טין יידבאיי, דניאל פראניץ' (שחקני הגנה, קרואטיה), מרקו באסה (מגן, מונטנגרו), אוגניין וראנייש, ארווין זוקאנוביץ' (שחקני הגנה, בוסניה), בוסטויאן סזאר (בלם, סלובניה); יסמין קורטיץ', רנה קרהין, יוספ איליצ'יץ', וולטר בירסה (קשרים, סלובניה), סנאד לוליץ' (קשר, בוסניה), אלכסנדר טראייקובסקי (קשר, מקדוניה), מיראלם סוליימני, זוראן טושיץ' (קשרים סרביה); טים מאטאבס (חלוץ, סלובניה), מירקו ווצ'יניץ' (חלוץ, מונטנגרו), גוראן פנדב (חלוץ, מקדוניה), ודאד איביסביץ' (חלוץ, בוסניה) ואלכסנדר מיטרוביץ' (חלוץ, סרביה).
אז לאן לדעתכם נבחרת כזו הייתה מגיעה ביורו 2016? ובכללי מבחינת הכדורגל העולמי האם היא הייתה יכולה להתברג בטופ-15 בעולם?
