שמעון פרס תמיד ייזכר כ"לוזר" הפוליטי הנצחי של מדינת ישראל. זאת בזכות ההפסדים הדרמטיים שלו כל פעם מחדש, בהם היה כמעט בטוח שינצח את הבחירות. אם זה ב-1977 ב"מהפך" הגדול של בגין, אם בדרמת "התרגיל המסריח" בהתמודדות מול יצחק שמיר בתחילת שנות ה-90', או שפשוט הלכנו לישון איתו כראש ממשלה וקמנו עם בנימין נתניהו.
לטענת רבים, הולנד היא הנבחרת הלוזרית ביותר ויחד עם אריאן רובן, שחקנה מייצגים את דמות הלוזרים בעולם הכדורגל המודרני. בכל זאת, מדובר בנבחרת שהפסידה את כל שלושת גמרי המונדיאל שבהם השתתפה, ובאחרון שבהם שבשנת 2010, רובן הוא זה שהחמיץ שני מצבי כיבוש בטוחים ואפשרו לספרד לזכות. לזכותו של האחרון ייזכר גם רגע החמצת הפנדל בהארכת גמר הצ'מפיונס ב-2012, כשקבוצתו באיירן מינכן הפסידה בביתה לצ'לסי.
אבל ה"לוזר" שעליו אני רוצה לדבר הוא לוזר מיוחד. כזה שהגיע כל-כך קרוב להישגים למרות שאף אחד לא האמין שיגיע לשם. הגיע עד לבאר, אך לא הצליח לשתות ממנה. המאמן שהוביל את הקבוצות שלו הכי גבוהה שאפשר והוציא משחקניו את המיטב, אך לא זכה לקצור את הפירות. אחד האנשים היחידים בעולם שהשיר "We Are The Champions" מזכיר לו אכזבות וכישלונות, הקטור קופר הארגנטינאי, שחוגג היום 63
מאמן מצליח יותר מאשר שחקן
קופר היה שחקן בינוני ששיחק בעמדת הבלם והעביר את הקריירה שלו בארגנטינה בקבוצות מקומיות שנים רבות, מיעט לשחק בנחרת הלאומית (שלושה משחקים בלבד) ולא פרץ לתודעה הבינלאומית.
הישארו מעודכנים
בשנת 93', מיד לאחר שפרש בגיל 38 הוא החל לאמן בארגנטינה, ולאחר ההצלחה בארץ מולדתו החליט לעבור ביולי 97' לבמה הקדמית של הכדורגל העולמי, כפי שאלון מזרחי האווירון אמר – אמנם לא באירופה, אבל אכן בספרד. וספרד הייתה אליו טובה בדיוק כפי שרצה.
הוא לקח את מאיורקה, קבוצה שרק עלתה לליגה הבכירה בספרד ועשה איתה פלאים. הוא הוביל אותה להעפלה לגמר גביע המלך הספרדי בפעם השנייה בתולדותיה, לצמרת הליגה הספרדית (מקום שלישי, שיא כל הזמנים של המועדון) ולגמר אירופי – גמר גביע המחזיקות. בנוסף, הקבוצה הצליחה תחת שרביטו בפעם הראשונה בתולדותיה להשתתף בליגת האלופות ואפילו זכה איתה בתואר נחשק – הסופרקאפ הספרדי, לאחר ניצחון על ברצלונה. ההישגים חסרי התקדים הללו הביאו לו ג'וב נחשק עוד יותר – משרת המאמן בולנסיה, איתה הגיע לשיא הקריירה שלו – הגעה כפולה לגמר ליגת האלופות, ומקומות שלישי וחמישי בליגה, מה שהקנה לו את התואר היוקרתי מאמן השנה באירופה, ועד היום הוא הארגנטינאי היחיד שזכה בתואר כמאמן, למרות צ'ולו סימאונה הגדול. סגנון המשחק של הקטור קופר התאפיין בכדורגל הגנתי חזק שעליו ביסס את הישגי הקבוצה, גם אם ההתקפה לא הייתה חזקה כמו שאר קבוצות הצמרת. בכל שנותיו בלה-ליגה, אף אחד מהקבוצות שאימן לא ספגה יותר מ-39 שערים.
תדמית הלוזר הנצחי
אך למרות הישגיו הגדולים ויוצאי הדופן בספרד, הייתה באוויר תחושה של פספוס. אם זה בתקופתו במאיורקה, בה הפסיד בגמר גביע המחזיקות ללאציו על חודו של שער, או בהפסד לברצלונה בגמר גביע המלך בפנדלים. גם בולנסיה, כשכבר הגיע לקדמת הבמה העולמית, בגמר ליגת האלופות הראשון שלו הוא הפסיד 3:0 לריאל מדריד. במקרה הנוכחי אפשר לומר שמדובר בחוסר ניסיון שלו ושל ולנסיה במפעל, אך שנה לאחר מכן, הגיע הפסד כואב במיוחד לבאיירן מינכן בפנדלים, והתדמית של הלוזר הלכה והתחזקה לה משנה לשנה.
מולנסיה הוא הגיע למדינתו השלישית בהרפתקה הקרייריסטית שלו – איטליה, כדי לאמן את אינטר שהייתה זקוקה נואשות למאמן שיוביל אותה להישגים ולצמרת. דווקא שם, נכנס קופר למשבר הגדול שלו שאפשר לומר שלא התאושש ממנו עד היום. באותם שנים, כוכבה הגדול ביותר של הקבוצה היה רונאלדו. בימים שהפורטוגלי עוד היה שחקן נוער ושאף להגיע רחוק, "אל פנומנו" היה הרונאלדו שכולם מכירים. ההוא שכבש בצרורות, המהיר והטכני, שהגנות היו חוזרות מצולקות לאחר משחקים נגדו. השחקן הטוב בעולם. אך בשנת 99' חווה הברזילאי פציעה קשה במיוחד, קרע ברצועה הצולבת שסיכנה לו את הקריירה באופן ממשי. הוא חזר לשחק בשנת 00' אך נפצע שוב ברצועה, וחזר רק בעונת 01/02, בדיוק כשקופר התחיל לאמן את הקבוצה. הבולטים שבשחקנים היו כריסטיאן ויירי, די ביאג'יו, השוער טולדו ויחד עם הפנומן הברזילאי והיה נראה שסוף סוף תדמיתו של קופר עומדת להשתנות. למשחק האחרון של עונת 2001/2002 הוא הגיע עם אינטר כאשר היא ממוקמת ראשונה, יובנטוס שנייה, והיא תלויה אך ורק בעצמה כדי לזכות באליפות. אבל במבט לאחור, מה שקרה במשחק האחרון נגד לאציו, הוא רגע מכונן בקריירה שלו. המשחק נפתח כאשר אינטר הובילה ראשונה, לאציו השוותה, די ביאג'יו העלה את אינטר בדקה ה-24 ל2:1 ובדיוק על סף המחצית, טעות איומה של גרשקו בלמה של אינטר גרמה לאינטר לרדת למחצית בשיוויון מאכזב. שחקני אינטר עלו למחצית השניה חסרי ביטחון, ספגו עוד שני שערים תוך 27 דקות וסיפור האליפות נראה גמור לחלוטין. בדקה ה-80 בחר קופר להחליף את רונאלדו האומלל שלא הצליח להסתיר את גודל האכזבה והכישלון ועדשת המצלמה תפסה אותו ממרר בבכי על הספסל. אינטר הפסידה 4:2, יובנטוס זכתה באליפות ואפילו רומא שהייתה ממוקמת במקום השלישי עקפה את אינטר בעקבות ההפסד.
"המרירות הזו מסיום העונה גדולה מאוד, דווקא כי קו הסיום היה כל כך קרוב", אמר רונאלדו "האכזבה הזו מלווה אותי לאורך הקריירה שלי, מסתבר. החלומות התנפצו בעניין של רגעים ספורים, והמציאות השתלטה עלינו. קשה לנו מאוד להאמין שזה המצב."
נשיא אינטר דאז מאסימו מוראטי, אמר מיד לאחר המשחק: "נמאס לי מזה. אני רותח. היום אף אוהד אינטר לא מעוניין לשמוע שום מילות נחמה, כולל אותי."
רונאלדו נמכר באותו הקיץ לריאל מדריד לאחר מונדיאל מושלם שכלל זכיה בו ובתואר נעל הזהב, ולא חסך בביקורת על מאמנו לשעבר: "אני עזבתי את אינטר בגלל שאיתו (קופר) לא היה שום רגשות. לא יכולתי לעבוד איתו. הוא לא יכל לתת לקבוצה מנטליות של ניצחון. הצטערתי בשביל מוראטי והאוהדים אבל הייתי חייב לעשות את ההחלטה הזו. אינטר עדיין בלב שלי. זה נכון שהלכתי לריאל כי הם הציעו לי יותר כסף אבל עם הנשיא מוראטי אף פעם לא היו בעיות. היו לי יחסים טובים איתו, הייתה לו נוכחות חשובה בחיים שלי. הוא עשה הכל כדי לקחת אותי לאינטר ועל זה אני אסיר תודה".
בראיון אחר, שסיפק השנה לקראת המונדיאל, אמר: "הוא המשיך לאמן אותם למרות הכל, כנראה שהיה לו את הסוכן הכי טוב בעולם. אני החלמתי מפציעה ורציתי לשחק, אבל מערכת היחסים בינינו לא הייתה טובה. הלכתי למוראטי ואמרתי לו לבחור ביני ולבינו. לבסוף, הלכתי לשחק בקבוצה נהדרת כמו ריאל מדריד, אבל אני יכול להגיד בבטחה שקופר הוא המאמן הגרוע ביותר שהיה לי בקריירה".
קופר לא נשאר חייב לשחקן עוד בתקופתו כמאמן אינטר ואמר אז: "זה נראה לי מוזר שהבעיה שלו הייתה המאמן. הוא אהב את הנשיא, את החולצה הכחולה שחורה, המועדון, האוהדים, את איטליה והפסטה, ואז הלך רק בגלל המאמן, שהוא מרכיב קטן יחסית לשאר הדברים. בשביל ללכת, רונאלדו היה צריך מטרה, שעיר לעזאזל".
בשנתו השנייה באינטר, הוא לא הצליח להשיג את האליפות ,סיים במקום השני והיה קרוב להגיע לגמר ליגת האלופות, אך הודח בחצי הגמר בעקבות הפרשי שערים ליריבה המרה ביותר של אינטר, מילאן.
שם, החלה ההידרדרות הקשה והירידה מטה הייתה בלתי ניתנת לעצירה, כמפולת שלגים. בעונה השלישית פוטר לאחר משחקים בודדים עקב תוצאות גרועות, משם חזר למאיורקה ולא הצליח לשחזר את הצלחתו, עזב לאחר שנה לבטיס ופוטר גם כן לאחר כמה משחקים. משם חזרה לליגה האיטלקית ולפארמה, שפוטר שם מחזור אחד לפני סיום העונה. הוא הגיע לנבחרת גיאורגיה ושם, למרבה ההפתעה, נכשל גם כן כאשר סיים עם הנבחרת במקום האחרון בבית שבו התמודדה במוקדמות מונדיאל 2010. ב-2011 הגיע לפאוק סלוניקי, שם הצליח להגיע שוב פעם לגמר, אך הקללה הנוראית תקפה אותו שוב כאשר הפסיד לפנאתינייקוס בדו-קרב פנדלים. הוא התפטר משם לאחר שלא הצליח להביא את הקבוצה להצלחה בזירה המקומית. הוא חזר לסנטאנדר והתפטר לאחר חצי שנה בלבד כיוון שהיו ממוקמים במקום האחרון בליגה. נדד באותה תקופה לטורקיה, לאורדוספור ועזב אותה לאחר שנה בלבד. השיא הגיע כאשר מונה ב-2014 למאמנה של אל-וואסל, הקבוצה מאיחוד האמירויות ופוטר לאחר ארבעה חודשים בלבד, שוב בגלל רצף תוצאות מאכזבות.
אם נעצור רגע ונסתכל על הקריירה שלו, היא אכן מלאה בהפסדים דרמטיים דווקא ברגעי האמת.
יחד עם הביקורת הקשה, וההפסדים, לקופר בהחלט הייתה האופציה לעשות את הדבר הקל – לחזור לארץ מולדתו, או לפרשן בערוץ ספורט מובחר ולהרוויח סכומי כסף נאים מספיק. אז מדוע הוא ממשיך לאמן? כי הוא אינו מפחד מהפסדים.
במאמר המצוין של מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ופרופ' גיל גולדצויג, מומחה בפסיכולוגיה קלינית מנתחים את התופעה:
"הנטייה להתרחק מכל מה שגורם לנו אי נעימות טבועה כנראה עמוק במטען הגנטי שלנו. בעצם מדובר במנגנון הישרדות: כל יצור חי, יתרחק מדברים לא נעימים ויתקרב לנעימים. דברים לא נעימים נתפסים כמסוכנים לקיום ומכאן הנטייה להימנע מהם. מחקרים מראים שהתופעה קיימת אצל כל בכלי החיים מחלזונות ועד בני אדם. אז מה מייחד אותנו כבני אדם? היכולת שלנו לחשוב לטווח רחוק שמאפשרת לסבול דברים לא נעימים מתוך הבנה שבסופו של דבר נזכה ברווחים גדולים יותר. מרגע שלומדים בגיל צעיר מאוד את המשמעות של הפסד וכישלון לעומת הצלחה וניצחון, הפסד מחובר לחוויה שלילית ורגשות לא נעימים.
הפתרון לחוויה השלילית שהפסד מעורר הוא או הימנעות או מאבק באפשרות של להפסיד. כל מי שעוסק בספורט יודע כי הפסד הוא חלק אינהרנטי מהפעילות הספורטיבית התחרותית. האם יש ספורטאי שלא מפסיד? כולנו יודעים שלא, בלתי ניתן לעשות פעילות ספורטיבית תחרותית מבלי להיחשף להפסדים ובתדירות גבוהה. מה שיקבע את ההתמודדות יהיו הרגשות והמחשבות מסביב לחווית ההפסד ובעיקר המתח בין פחד מהפסד לשנאת תחושת ההפסד. פחד מהפסד יהיה הרסני לספורטאי. ספורטאי שמפחד מהפסד לא ייקח סיכון ובמקרה של ספורט תחרותי לא לקחת סיכון פירושו בד"כ להישאר בבית. במקרים קיצוניים אפשר לפגוש ספורטאים שמביאים עצמם למצב של חולי או פציעה – העיקר שלא להשתתף בתחרות. כנראה החוויה הרגשית הקשורה להפסד כל כך קשה והפחד כל כך רב (לאכזב….) שההימנעות מהווה פתרון "מצוין". לעומתו, ספורטאי ששונא להפסיד אבל לא פוחד להפסיד ייגש לכל תחרות כאתגר. אפילו זו תחרות שברור לו לחלוטין שהוא הולך להפסיד בה. הוא יראה בתחרות כזו עוד הזדמנות להתאמן. ספורטאי כזה ירתום את שנאת ההפסד למאבק לניצחון. הוא יהיה מוכן לחוות את ההרגשה הקשה כי הוא לא יפחד ממנה וזהו בדיוק מה שיאפשר לו להיות מוכן לבדוק את יכולותיו, גם אם הדבר יסתיים בהפסד."
כלומר, קופר הוא כזה שנלחם בעצמו. למרות ההפסדים הממושכים, הוא יודע שרק ככה מגיעה ההצלחה והוא מסרב לוותר. "זה המון הפסדים". אמר קופר בצחקוק כשהתייחס בראיון לשאלה על תיוגו כ"לוזר" ועל חמשת ההפסדים שלו בגמרים. "האם זה חייב להישאר אצלי במחשבה? לא. רק חמישה הפסדים? אני גם סופר עוד שניים, את ההפסד עם הוראקאן ועם אינטר, כשידענו שאם ננצח ניקח את האליפות, אבל לא. אז שבע" הוא אומר. " אני לא מאמין בכישוף, קללות או דברים מוזרים כאלה, יש גמרים ויש גמרים. הפסדתי שניים מהם בפנדלים. והפסדנו לקבוצות חזקות: ריאל מדריד, באיירן מינכן, ברצלונה.אז מזל רע? אם היה מדובר במזל רע, אז לא הייתי מגיע למעמדים האלה בכלל. אני לא חושב ככה. אנשים אומרים שעדיף לא להגיע בכלל אם זאת לבסוף התוצאה. לא, אני חושב שמוטב להיות שם. תמיד." אמר בראיון לגרדיאן.
המצרים ואני
ואכן כך קרה. הוא אינו ויתר, ובשנת 2015 הגיע למצרים. הכדורגל במדינה, שעוד היה בהתאוששות מההפיכות הגדולות והמחדלים דוגמת אסון פורט סעיד היה זקוק לקופר בדיוק כפי שהוא היה זקוק לכדורגל המצרי. המטרה שלשמה הגיע – להעפיל עם הנבחרת למונדיאל לאחר כ-28 שנים. הוא התחיל עם אליפות אפריקה, ובלי שום ציפיות – הגיע עד לגמר, תוך כדי שהוא מנצח את אוגנדה, גאנה, מרוקו ובורקינה פאסו. בגמר, נגד קמרון הוא עשה את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות ברגעים מכריעים – להפסיד. בפעם השמינית. בדקה ה-88 וינסנט אבובקאר גדע את חלום הזכייה ההיסטורי של מצרים, 2:1 לקמרון.
אבל כפי שכבר ציינו, לא לשם הזכייה בגביע אפריקה הוא הגיע. במוקדמות המונדיאל הם הוגרלו לבית ה', יחד עם אוכגנדה גאנה והרפובליקה של קונגו. במחזור החמישי, היה לזכותם 9 נקודות, בידיעה שניצחון על קונגו יבטיח להם את המקום במונדיאל. סלאח כבש ראשון, אך קונגו השוותה בדקה ה-88. לרגע היה נראה ששוב פעם הקטור קופר לא הצליח במשימה שלו, ועתיד הכדורגל המצרי הולך לחורבן, אך עמוק בתוספת הזמן, המצרים קיבלו פנדל. כדי לא להכביר במילים, כך זה נראה:
השמחה הייתה פשוט אדירה, אותה מדינה שספגה כל-כך הרבה בשנים האחרונות קיבלה סוף סוף רגעים של אושר. לאחר שנים רבות, המאמן הארגנטינאי הצליח להביא הישג משמעותי לנבחרת/ קבוצה בה הוא מאמן.
אז נכון, ההתנהלות המצרית הכושלת במונדיאל והיכולת הנמוכה הביאה אותם להדחה כואבת עוד בשלב הבתים. בין אם האירוח ההזוי בצ'צ'ניה והתמונה המפורסמת של סלאח עמו, הפציעה של הכוכב הגדול רגע לפני הטורניר, בין אם תנאי הטיסה שסיפקו להם ובין אם פשוט הכל לא התחבר – הם לא הצליחו לנצח משחק אחד והפסידו בדקה ה-95 לסעודים, שהגיעו עם הרבה פחות ציפיות מנבחרת הפרעונים.
הקטור קופר פוטר מיד לאחר הכישלון, ולמרות זאת, לא עברו חודשיים ומונה למאמן נבחרת אוזבקיסטן
בין אם בבמה הבינלאומית ובין אם לא, הקטור הוא בחור שאוהב כדורגל. שנושם, אוכל ושותה כדורגל. זה בדם שלו. הוא לא יפסיק לאמן, עד שיחליט שמיצה את העניין. והיופי הוא, שאף אחד אחר לא יחליט זאת בשבילו.
מזל טוב!
