"כשאתה לא מנצח בכל כך הרבה משחקים ברציפות ברור שיש לחץ, אבל יש פה שחקנים מקצועיים שיודעים להתמודד עם הלחץ ואני סומך עליהם. אני תמיד מאמין, יש לנו את הדרך שלנו. אנחנו עושים הכול כדי לשפר את הקבוצה ולעשות הכול נכון" – ברק בכר
נכון, הפועל באר שבע של 2018 לא קרובה אפילו לאותה קבוצה של 2017, אפילו לא בזמן שזכתה באליפות שלישית ברציפות, הישג חסר תקדים לכל הדעות, ובטח עבור מועדון כמו זה. נבנה שם משהו באמת מיוחד, שכעת מתחיל להרגיש כאילו הוא מתחיל להיסדק. המרקם לא שלם, משהו מרגיש לא בסדר. הפועל באר שבע חזרה להיות מדורגת מתחת לקו האדום. "זה המקום הטבעי שלה", יגידו כל הפרשנים והאוהדים שרק חיכו לנפילת הפרויקט הקטן מהפריפריה ששינה את פני הכדורגל הישראלי.
ועדיין, יש תחושה באוויר כאילו זו לא המילה האחרונה. להפועל באר שבע יש עוד הרבה מה לומר, היא יכולה לשלוף איזה ג'וקר אחרון מהשרוול ברגע הכי נחוץ לאותו הג'וקר. היא הרי כבר עשתה את זה. מי לא זוכר את מאור בוזגלו, טוני וואקמה, אליניב ברדה, ג'ון אוגו, אובידיו הובאן, לאחרונה גם חנן ממן. תמיד זה היה סביב החילוף המנצח של ברק בכר שכל פעם מחדש שינה הכל, וטרף את כל הקלפים על המגרש. ואין ספק בנוגע לדבר אחד – הפועל באר שבע מסוגלת ליותר.
בואו ניקח רגע ונעצור שנייה. עוד נחזור לשאלת המשבר הקיומי של הפועל באר שבע בכדורגל (כי בכדורסל בינתיים, בואו נגיד את האמת – אין הרבה תלונות) וכעת זה הזמן להסתכל על הרגעים שבאמת הפכו את הפרויקט הזה למיוחד. את הדבר המטורף הזה שאלונה ברקת וברק בכר הצליחו ליצור. ונכון – הפועל באר שבע הייתה לפניהם ותהיה אחריהם, אבל אין ספק שאת שיא ההצלחה הביאו השניים האלו. העידן הכי מוצלח של המועדון – עידן ברק בכר. וכמה הוא היה מוצלח. בואו נסתכל על הרגעים הגדולים.
המספרת של שלומי ארבייטמן
הישארו מעודכנים
אלא שאת ההצגה גנב שלומי ארבייטמן, המחליף שנכנס עמוק בתוך המחצית השנייה ותוך חמש דקות ביצע בעיטת מספרת יפהפיה מתוך הרחבה שהרעידה את חיבורי שערו של פרמיסיל קובאר. שער כזה, לא רואים כל יום. אפשר להגדיל ולומר שמדובר בשער היפה ביותר שראה האצטדיון הצעיר של בירת הנגב. ארבייטמן שבר בצורת של 18 משחקים ללא שער מאז פברואר האחרון, ועשה זאת בסטייל.
הפועל באר שבע חוותה תקופה נהדרת בחודש אוקטובר. הקבוצה הייתה ברצף של ארבעה ניצחונות רצופים, ואחד נוסף מול הפועל חיפה הבינונית היה אמור לעזור לה להשוות את שיא כל הזמנים שלה. ללא ספק הרגע המושלם לבצע את זה, ועל הדרך לשמור על המקום הראשון מפני מכבי תל אביב היריבה הגדולה. אבל באר שבע חוותה משחק חלש, ולא הצליחה להכניע את קובאר שעמד בשערה של הפועל חיפה. היא הייתה בדרך לתיקו ביתי מאכזב. אלא שפתאום הגיע שלומי ארבייטמן.
מספרת יפהפייה אשר הכריעה את ההתמודדות לטובתה של באר שבע. חמישה ניצחונות רצופים, פתיחת פער במקום הראשון. כל באר שבע הייתה באקסטזה מטורפת באותו הלילה, ובמיוחד שלומי ארבייטמן, שלאחר לא מעט תקופות קשות ידע מעט אוויר פסגות פעם נוספת בקריירה שלו. משם ההמשך ידוע, באר שבע המשיכה לאליפות היסטורית (אליה גם מיד נגיע) ואולי ארבייטמן הוא זה שנתן את יריית הפתיחה לאותו רגע היסטורי בסוף מאי 2016.
המשחק ההיסטורי מול בני סכנין
גבירותיי ורבותיי – עכשיו אפשר לומר זאת. עכשיו אפשר לומר זאת! הפועל באר שבע אלופה, הפועל באר שבע אלופת המדינה, ומגיע לה לעשות את זה!
את השורות האלה אף אוהד של הקבוצה הדרומית לעולם לא ישכח. אותו משחק היסטורי, שנפתח בצורה עגומה מאוד, עם פיגור מוקדם ועוד זה לאחר שמכבי תל אביב הובילה על מכבי חיפה במשחק שלה, מה שהפך אותה לאלופה באופן זמני. אבל פתאום התחיל הכסף שעליו חלמו בבאר שבע כל כך הרבה זמן – שיתוף פעולה מושלם בין מאור בוזגלו למאור מליקסון. כל אחד מהם סיים את הערב עם שער ובישול, ועם משחק פנטסטי שהביא תואר אליפות ראשון מזה 40 שנים לבאר שבע. הפריפריה גברה על המרכז, ונחתם אחד הסיפורים הספורטיביים היפים שכתב לנו הכדורגל הישראלי.
היסטוריה בסן סירו
אפשר להגיד המון דברים על הניצחון המטורף של הפועל באר שבע בסן סירו מול אינטר – הוא היה מקרי, הוא היה סתמי, משחק הגנה וגניבה של שני שערים, הכל היה בזכות הזרים, בוזגלו היחיד הטוב בבאר שבע… המון ספקנות וזלזול. ועדיין, לנצח בסן סירו? זה משהו שלא קורה כל יום. מה שעוד יותר מעצים את ההישג של באר שבע, הוא שהניצחון לא היה מקרי. היא הייתה טובה. היא העזה. היא פשוט ניטרלה את אחד המועדונים הגדולים בעולם. ועשתה היסטוריה במלוא מובן המילה.
הרגע של "מסיקסון"
אליפות שלישית ברציפות להפועל באר שבע, ואיכשהו מליקסון מצליח להדוף את התארים האישיים והמחמאות המיידיות. העונה הראשונה, הייצרית, היתה שייכת לברדה, הנסיך שהפריח את השממה; השנייה היתה הדומיננטית, החו"לניקית, היא מיגל ויטור – ובמקביל שיגעון הגדלות, הקושי לשמור את כל הכישרון בתוך הדלי, ומאור בוזגלו נשפך החוצה לבסוף; השלישית היא השוויונית, הקשה, הפצועה, העייפה. בסימן חנן ממן, הדלק שבא בינואר. ולמליקסון לא נשאר. אז זהו, שנשאר הכי הרבה שאפשר. כי היום אנחנו לא מסכמים עונה אלא שלוש. לא אליפות אלא טרילוגיה. ואם צריך להדביק פנים לשושלת הנבנית בנגב, מליקסון הוא הלוגו. הקפטן בעל כורחו, הג'וקר על הדשא ובמקלחת. הם קוראים לו "המאור הגדול".
לא שחקן העונה. שחקן העונות.
הפועל באר שבע מגיעה לנתניה בחודש אפריל למשחק העונה מול מכבי תל אביב שבראשה דבר אחד בלבד – ניצחון שיעניק לה אליפות שנייה ברצף. זה לא הלך קל בכלל. מכבי הייתה דומיננטית מאוד, הציגה כדורגל לא רע ובאר שבע נכנסה לעניינים באיחור. למזלה היה לה את הבלם הזר הטוב ביותר ששיחק בישראל, הלוא הוא מיגל ויטור – שהשאיר אותה בעניינים לזמן מה. באר שבע הייתה צריכה קצת יותר ממיגל ויטור. וזה בא בדיוק בזמן – בדמות המסי המקומי. שחקן העונות – מאור מליקסון.
משם, ההמשך ידוע. שער מדהים, קינוח של ג'ון אוגו ואליפות נוספת. העונה שבאה לאחר מכן לא הייתה קלה יותר, להיפך. זה היה פחות רומנטי, אבל זה עבד – הפועל באר שבע סיימה את הטרילוגיה שלה, שכל שנה היא סרט אחד בפני עצמו. תגידו שהם חיים בסרט, אולי זה נכון. תגידו שזה לא רומנטי כמו פעם, זה גם נכון. הרומנטיקה סיימה את חלקה בהפועל באר שבע. עכשיו הגיע השלב של ההמשכיות.
Comments (1)
נתנאל
אתה כותב כלכך יפה ונכון הכל פשוט מדוייק!!