ברוס גרובלאאר. לצעירים שבינינו, השם הזה לא אומר יותר מדי. אבל למבוגרים ולעכברי הכדורגל האנגלי, הוא זיכרון מתוק של ליברפול ההיא, שהייתה פשוט בלתי ניתנת לעצירה. הקבוצה שזכתה בגביע האלופות (שעוד היה נקרא כך), באליפויות, FA CUPS ושבתה אין-ספור אוהדים בקסמה.
שוער העבר של המרסיסיידס יחגוג יום הולדת מחר (שבת), ומעבר להיותו אגדת כדורגל ואישיות מיוחדת בפני עצמה, אפשר להגיד עליו שהוא לוחם. במלוא מובן המילה.
כדורגל בשדה הקרב
למרות המראה הבריטי, גרובלאאר נולד בדרום אפריקה, שהייתה קולוניה של הממלכה, ובגיל חודשיים עבר יחד עם משפחתו לרודזיה (כיום זימבבואה). הוא מספר על כך שהייתה לו ילדות טובה מאוד, וכבר שהחל לשחק הכדורגל כבר בגיל 7 הבין שייעודו הוא להיות בין הקורות. למרות הרצון העז, בגלל אילוצי בית הספר הוא שיחק גם בקריקט (נו, המשחק הזה שדומה לבייסבול). מסתבר שגם בקריקט הוא ניחן בכישרון לא קטן, כי עוד לפני הקריירה המקצוענית בכדורגל, הוצעו לו מלגות בייסבול בארה"ב, אך לגרובלאאר היה חלום אחד – להפוך לשוער מקצועי, ולכן דחה את ההצעות. הוא החל לשחק באופן מקצועי בשנת 1973 בקבוצה רודזית מקומית, ולאחר שנתיים בהיותו בן 17 בלבד, הקריירה שלו נעצרה – הוא התגייס לצבא הרודזי במסגרת המלחמה הנוראית שהתרחשה באותם הימים בין המיעוט הלבן ששלט במדינה נגד הרוב השחור. הוא שירת שם כשנתיים. שנתיים עקובות מדם.
קצת היסטוריה: כפי שכולכם למדתם בבית הספר (גם אם לא, הנה אחלה הזדמנות ללמוד), הממלכה הבריטית שלטה במדינות רבות ברחבי הגלובוס – באפריקה, אסיה ואוסטרליה תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול המאשבים לצרכיה הפרטיים, מה שנקרא השלטון הקולוניאלי.
הישארו מעודכנים
רודזיה הייתה מקרה קלאסי של קולוניאליזם: למרות רוב מקומי, השלטון במדינה היה בריטי (רק לשם השוואה, המיעוט הלבן במדינה עמד על כ-230 אלף לבנים לעומת כ-6 מיליון שחורים בערך). לאחר מלחמת העולם השנייה, בריטניה התנתקה ממושבותיה באפריקה, אך שליט המדינה באותם הימים, איאן סמית' סירב לתת שוויון זכויות לשחורים במדינה כיוון שטען שהם נחותים תרבותית, ורק בעוד עשרות שנים לפחות יהיה ניתן לסגור את הפער שהיה קיים ולהפוך אותם לראויים לכהן בשלטון. בריטניה לא תמכה בו ובעקרונותיו, ואף התנתקה משלטונו. בנובמבר 1965 המדינה הכריזה על עצמאותה, ולא חלפו כמה חודשים והחלה מלחמת גרילה של ארגונים לאומניים מבחוץ, שנכשלה. המחאה המשיכה, עד שבתחילת שנת 1976 החלו גם אנשי רודזיה להשתתף במלחמה נגד השלטון – רבים מהם הצטרפו לארגוני לוחמת הגרילה שהיו גדולים משמעותית מאנשי כוחות הביטחון הלבנים. לאחר לחץ מתמשך של הרוב המקופח והנלחם, של ארה"ב ושל דרום אפריקה, העביר סמית' את השלטון לאבל מוזורווה, הבישוף השחור ב-1979, ובאפריל של שנה לאחר מכן עלה רורבט מוגאבה לשלטון לאחר בחירות כלליות במדינה.
"אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שהייתי צריך להרוג מישהו. אני עדיין יכול לראות את העיניים שלו. הסתכלתי עליו, הדופק שלי פעם בחוזקה באוזניי והדבר הראשון שהייתי צריך לעשות זה ללחוץ על ההדק ואז לשחרר. לא הרגשתי דבר מלבד תחושת הקלה כשהצלחתי לירות בו לפני שהוא ירה בי" כותב גרובלאאר בספרו האוטוביוגרפי שיצא בחודש שעבר לאור, "החיים בג'ונגל".
לאחר שסיים את שנת השירות שלו בצבא, נודע לו ולחבריו שעליהם לשרת עוד כחצי שנה. לראיון בגרדיאן סיפר ששני חיילים שהכיר לא יכלו לשאת את כאבה של המלחמה והתאבדו בתא השירותים לאחר ההודעה. "הם הרגו את עצמם סימולטנית בסמוך בשירותים בבסיס. הם לא יכלו להתמודד עם זה. כשנשאל כמה אנשים הרג, הוא השיב: "אני לא יכול לענות לך על זה".
למרות הטראומה, הכדורגל וליברפול היו אי של שפיות בתוך הגו'נגל ונתן לו תקווה. "ליברפול הייתה קבוצה שרציתי לשחק בשבילה. כשהייתי בצבא, הייתי אומר לשלושת הקולגות שלי 'יום אחד אני אשחק עבור ליברפול'. עד היום הם עדיין צוחקים על זה היום כיוון שאז הם צחקו עליי. פעם אחת הם צחקו ואמרו 'אנחנו הולכים למערב מחר, אולי אתה תיפגע מירי' אני הפכתי את החלום למציאות. זה בטוח". אמר בריאיון לתכנית הראיונות "60 דקות" במסגרת ערוץ הטלוויזיה של ליברפול.
בהרבה מהמקרים, חיילים לוחמים לשעבר סובלים מ"הלם קרב": תגובה לפוסט טראומה של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית-מלחמתית, שיכולה להתבטא במגוון דרכים שליליות כמו סיוטים ופלשבקים, ולפגום באורח החיים שלהם – בין אם הסתגרות בבית, הימנעות מלהיפגש עם אנשים או אפילו לחוש תחושת הנאה.
ולמרות הכל, האירוע הטראומטי של גרובלאאר גרם לו להתפכח, ולהסתכל אחרת על העולם. הוא בן אדם חזק. נראה שעבר סוג של "צמיחה פוסט טראומטית". כך הסבירו את המונח במאמר באתר האינטרנט של עמותת נט"ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי
"צמיחה פוסט-טראומטית היא שינויים חיוביים החלים כתוצאה מההתמודדות עם אירוע טראומטי. הנושא אינו חדש ונדון במהלך ההיסטוריה באמצעים דתיים, פילוסופיים, אמנותיים וספרותיים, אך רק בשנים האחרונות התחילו לחקור את התופעה מנקודת מבט קלינית ובאמצעים פסיכולוגיים מדעיים".
"היא אינה מבטלת את הסבל הכרוך בהתמודדות עם מצב טראומטי. מכיוון שתופעות פוסט-טראומטיות גורמות סבל, ההתמודדות איתן בהכרח מכאיבה. צמיחה פוסט-טראומטית איננה אמצעי להכחדת הכאב, אלא מתייחסת לאופנים שבהם אנשים עושים שימוש פנימי משמעותי בהתמודדות ובסבל ולדרך שבה השימוש הזה מסייע להם להתפתח כבני אדם".
"החוקרים של התופעה ניסחו חמישה אזורים שבהם יכולה צמיחה פוסט-טראומטית לבוא לידי ביטוי. באזור הראשון – אנשים הנאלצים להתמודד עם משבר חיים חריף מגלים בתוכם תחושה שכתוצאה מההתמודדות נפתחו עבורם הזדמנויות חדשות ושהחיים מזמנים להם עתה אפשרויות שלא היו קודם לכן. באזור השני – אנשים עשויים להרגיש קרובים יותר לאנשים מסוימים, ובאופן כללי להרגיש חיבור חזק יותר לאנשים אחרים החווים סבל. אזור שלישי של שינוי הוא בחוויה של חוסן אישי מוגבר, בבחינת "מה שלא מחסל אותי מחסן אותי". האזור הרביעי שבו באה לידי ביטוי צמיחה פוסט-טראומטית היא הערכה מחודשת ומלאה יותר של החיים באופן כללי. האיזור החמישי מתייחס לפן הרוחני. נפגעים מסוימים חשים העמקה ומחויבות רוחנית גדולה יותר עקב התמודדותם עם טראומה, גם אם מחויבות זו כוללת שינוי משמעותי במערכת הערכית שלהם".
"זה היה זמן מצוין בשביל ללמוד ולהתבגר. החוויה ביגרה מאוד מאוד מהר. בגיל 17 כשאתה מעורב בסיטואציות צבאיות. חשבת שאתה הולך לקראת שנה של שירות, זה לא קרה. חשבת שאתה תסיים עם 18 חודשי שירות ומיד כשסיימת עוד שישה חודשי שירות מה שהפך כבר לשנתיים. אחרי שנתיים של מלחמה אתה נשחק, כיוון שהיית אמור לשרת רק שנה. הרבה חברים וקולגות נפצעו, איבריהם נגדעו ונהרגו. זה גורם לך התבגר במהרה כיוון שאתה מבין שהחיים מאוד מאוד יקרים. להישאר בחיים זו מתנה. אם אתה יכול להישאר בחיים וגם ליהנות מהם זה כל הלב והשמה של החיים. זאת הסיבה מדוע שיחקתי עם חיוך על הפנים כל השנים. כי כשיחקתי, קיבלתי משכורת על משהו שעשיתי מאהבה למרות שהרבה חיים נגדעו במהלך המלחמה המטופשת הזאת. לחלוטין, מלחמה מטופשת שהייתה יכולה להימנע אם היו מתיישבים לשולחן המשא ומתן", "אתה חייב להיות חיובי בחייך. אתה על כדור הארץ רק פעם אחת. לעשות לאנשים חיוך על הפנים פעם אחת מדי יום מביא לי חhוך על הפנים. כך אני חי את חיי",
אמר באותו הראיון ל "60 דקות".
הפריצה הגדולה והגשמת החלום כשחקן ליברפול
כשסיים את שירותו הצבאי, חזר לשחק כדורגל וב-1979 חתם בונקובר הקנדית. לאחר כחצי עונה בה לא הרבה לשחק, הושאל לקרו אלכסנדריה מהליגה ה-4 באנגליה בה הראה יכולת מעולה. עד כמה מעולה? הוא עורר את עניינה של לא אחרת מקבוצת חלומותיו, ליברפול. הוא שמע שבוב פייסלי, מאמנה האגדי של ליברפול אמור להגיע לצפות בו לפני שיחתום. למרות זאת, הוא לא שינה את שגרת החימום המשונה שלו. היום שבו פייסלי הגיע לצפות בו היה יום גשום. ואיך גרובלאאר התחמם אתם שואלים? הוא הלך על הידיים, קפץ על המשקוף ורץ עם מטרייה. כן, עם מטרייה. "היה גשום. שאלתי את מחלקת התה, מביס, אם אני יכול לשאול את המטרייה שלה", אמר לגארדיאן.
מאמן ליברפול, שראה את החימום הלא מקצועני בלשון המעטה, הלך מהמגרש טרם תחילת המשחק. כשגרובלאאר שמע על כך ממאמנו, הוא היה הרוס. למרות זאת, השוער לא איבד את התקווה והמשיך להרשים בקבוצה הקטנה. כשחזר לקנדה שנה לאחר מכן, פייסלי הגיע שוב, אבל כבר הייתה לו מטרה – להחתים את השוער המיוחד.
"שיחקתי רק חצי עונה בונקובר שנאמר שמועדון רוצה בשירותיי. הם באו לצפות בי משחק באיצטדיון הביתי. לאחר המשחק טוני וויטרס (המאמן של הקבוצה) אמר לי: 'עדיף שתדבר עם שני האנשים החשובים האלה שבאו לכאן לראות אותך'. אמרתי לו 'תן לי לנחש, הם באו מליברפול'. הוא שאל מאיפה אני יודע ואמרתי לו 'אלה אותם האנשים החשובים שבאו לצפות בי במשחק האחרון שלי בקרו. לקח להם הרבה זמן להגיע לכאן, לא?' ואכן, אלו היו טום סנדרס ובוב פייזלי, ששאל אותי שאלה מאוד פשוטה: "אתה רוצה לשחק בליברפול?". עניתי לו שכן. הוא וסנדרס הלכו משם למשרד. לא ידעתי אפילו אם אני יוחתם או לא, וכעבור שישה שבועות, התבקשתי להגיע ולחתום בקבוצה".
ההתחלה לא הייתה קלה. נראה היה כי כל המועדון "נרתם" לעשות לו חיים קשים – טרטרו אותו הלוך ושוב כאשר נחת בבריטניה, פייסלי היה מאוד קשוח איתו, כוכבי הקבוצה לא היו מדברים איתו לאחר שהיה מבצע טעויות במשחקים והשיא הגיע כאשר אבא שלו נפטר. הם היו לאחר משחק ביפן, טוקיו, והמאמן שמר את ההודעה בדבר מותו של אביו כ-5 ימים וראה לנכון להודיע לו על כך רק לאחר המשחק. "הוא אמר לי שאני יכול ללכת להלוויה, אבל לחזור בשישי. ההלוויה הייתה בחמישי. לקחתי טיסה במחלקת עסקים מטוקיו לפריז, משם ליוהנסבורג ובחזרה להית'רו שבלונדון. כשקיבלתי את התשלום הבא לא נשאר לי דבר. שילמתי על הנסיעה להלוויה לבדי. זה כמה קשוחים הם היו. לא היו יותר מדי רחמים".
לאחר 6 חודשים במועדון, כשהיו במקום ה-13 בליגה, פייסלי לקח את גרובלאאר לשיחה גורלית בחדר ההלבשה לאחר הפסד 3:1 לסיטי: "הוא שאל אותי על היכולת שלי במועדון. עניתי לו שזה יכול להיות יותר טוב. הוא ענה: 'אתה צודק. אם לא תפסיק עם התעלולים שלך את תמצא את עצמך בקרו שוב' והלך. המילים שלו האירו אותי. לא יכולתי לעשות את כל מה שעשיתי: לשבת על המשקוף וללכת על הידיים. הוא גרם לי להבין את הטעויות שלי".
ומשם, השאר היסטוריה. ברוס שיחק כ-14 עונות בקבוצה בהן זכה להיות חלק מתור הזהב של המועדון שזכה ב-6 תארי אליפות, שלוש זכיות בגביע האנגלי, עוד שלוש זכיות בגביע הליגה וגם תואר אירופי אחד, שגרובלאאר זכור בו יותר מכולם.
בשנת 1984, ליברפול הגיעה לגמר גביע האלופות, למשחק מול רומא שזכתה לארח אותו באיצטדיונה הביתי, הסטאדיו אולימפיקו. המשחק עצמו הסתיים בתוצאה 1:1, ולאחר מכן ניגשו הקבוצות לפנדלים. הוא קיבל הוראה ממאמנו ג'ו פייגן להוציא את השחקנים של רומא מריכוז, והוא אכן הצליח במשימתו. השיא הגיע כאשר ליברפול הובילה 3:2 בפנדלים, גרציאני ניגש לבעוט את הפנדל המכריע של רומא, וגרובלאאר התנועע כשיכור לחלוטין כדי לבלבל את החלוץ, מה שזכה לכינוי "רגלי ספגטי" (חובבי הפיפא שבינינו אולי יכירו את המהלך כיוון שהשתמשו אותו לא פעם לחבריהם כאשר בעטו פנדלים). גרציאני כמובן החטיא, ליברפול ניצחה 4:2 ויצאה לחגוג את התואר האירופי, הרבה בזכות גרובלאאר.
https://www.youtube.com/watch?v=9OhgpbJvWK8
ברוס זכור גם באישיות המוחצנת והעצבנית שלו, כאשר לא היסס לנזוף בשחקני ההגנה אם הם טעו, אך גם בשל הגמישות והיכולת האקרובטית שלו.
הילסבורו והימורים
עוד אירוע משמעותי שהשוער לקח בו חלק הוא אסון הילסבורו. בספרו החדש הוא מתאר את חוויותיו כמי שעמד הכי קרוב לאירוע המחריד: "הייתי קרוב לשער 13 ושמעתי רעש שדומה לרוח נושבת. ראיתי את הפנים מתרסקות מול הגדר. צעקתי לשוטרת שתפתח את השער הנוסף, אך לא היה לה המפתח. לבסוף השער נפתח, המחסום הוסר והגופות ירדו מטה. יכולתי לשמוע את האוויר שיוצא מהן".
למרות ההישגים הכבירים שלו, גרובלאאר היה מעורב גם בפרשה שאותה ירצה לשכוח, פרשת הימורים והטיית משחקים. הסאן האשים אותו ועוד שלושה אנשים – שוער ווימבלדון הנס סגרס, חלוץ אסטון וילה ג'ון פאשאנו ואיש עסקים מלזי בשם הנג סון לים במכירת משחקים עוד בתקופתו בליברפול. גרובלאאר הודה באשמה אך טען שהוא רק אסף ראיות מתוך כוונה לקחת אותם למשטרה. לבסוף, לאחר שלא היה ניתן להסכים על פסק דין, הוא זוכה מכלל אשמה בנובמבר 97'. הוא תבע את הסאן תביעת דיבה וזכה, אך לאחר ערעור של הסאן, ומכיוון שאכן היו ראיות לחוסר הגינות מצדו, בית המשפט חתך את הסכום הכספי שעל הסאן לשלם לשוער לכדי ליש"ט בודד, והורו לו לשלם את ההוצאות המשפטיות של הסאן, שנאמדו בכ-500,000 ליש"ט. הוא הכריז על עצמו כפושט רגל ולא שילם את הסכום שנקבע.
לאחר שסיים את הקדנציה בליברפול, עבר לסאות'המפטון, ומשם החלה הנדידה שלו לקבוצות נוספות באנגליה ודרום אפריקה. בשנת 99' הפך למאמן-שוער, ובפועל שיחק כדורגל מקצועני גם בשנת 2007, כאשר היה בן 50! השנה אף השתתף במשחק בודד נבחרת מטבללנד, המייצגת את החלק המערבי של זימבבואה.
מה הלאה?
בגיל 61, נראה שהוא מכוון עדיין הכי גבוהה שאפשר ולא נח על זרי הדפנה. החלום שלו הוא לחזור לאנפילד כדי לאמן את הקבוצה שבה זכה בתהילה, אך נראה שכרגע לפחות הוא ישים את החלום בצד, כיוון שנראה שייכנס דווקא לחיים הפוליטיים בזימבבואה. "אני חוזר לזימבבואה בנובמבר ואפגש עם שרת הספורט. לאחר מכן, אני מקווה שאפגש גם עם הנשיא אמרסון מננגגווה. אני צריך להחליף איתו מילה ואני מקווה להיכנס לחיים הפוליטיים. נראה מה מתפתח עם זה".
כך או כך, איפה שהבחור המיוחד יבחר להיות, משעמם לא יהיה שם.
