בתשעה בספטמבר 1968 ניצח ארתור אש את ההולנדי טום אוקר במשחק הגמר הראשון של אליפות ארצות הברית הפתוחה, שאז עוד נערכה בפורסט הילס, והחל בשורה של הישגים גדולים. על אף הישגו ההיסטורי אש קיבל 280 דולר, דמי הוצאות בלבד, בעוד אוקר המקצוען ליקט את הפרס הראשון בסך 14 אלף דולר. "ארתור לא זכה בכסף, אבל הכסף לא היה הנקודה החשובה", מספרת אלמנתו, ג'ין מוטוסאמי-אש. "בשנה בה המהומות בין שחורים ללבנים הגיעו לשיא, המטרה של ארתור לא היתה קשורה להשגת כסף".
באותה שנה היסטורית נרצחו מרטין לותר קינג ורוברט קנדי, ובנוסף למאבק הבין-גזעי אירעו עימותים בלתי פוסקים בין המשטרה למפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם. ההצלחה של אש באליפות ארצות הברית – הוא הפך לספורטאי הראשון ממוצא אפרו-אמריקאי שזכה בטורניר גברים מרכזי וסיים 13 שנים ללא זכייה של גבר אמריקאי בפורסט הילס – 11 ימים בלבד לאחר נעילת קונגרס המפלגה הדמוקרטית בה נרצח קנדי, היתה ציון דרך במה שאש עצמו כינה "דרך קשה לתהילה".
אלא שהישגיו של אש, שמת ב-1993 בגיל 49 בלבד, לא הביאו לשטף אפרו-אמריקאי בצמרת הטניס העולמית. למעשה, מאז ועד היום, במשך ארבעים שנה, הצליחו רק האחיות ונוס וסרינה וויליאמס לקטוף תארים בצורה עקבית, וג'יימס בלייק הוא הטניסאי היחיד ששומר בקביעות על מקומו בצמרת העולמית. "זה נתון מפתיע", מודה מוטוסאמי-אש, "אבל אני חוזה שינוי מתקרב. אש שימש השראה במשך כל כך הרבה שנים, כמו שמועמדותו של ברק אובמה לנשיאות תשמש השראה לדור שלם של אפרו-אמריקאים בכל תחומי החיים".
אש היה מודאג בכל הקשור להשגת הטוב המוחלט – השתלבות הקהילה השחורה בחברה האמריקאית. ציון הדרך של ארבעים שנה להישגו בפורסט הילס מאפשר להגות בפועלו בימי חייו ולמדוד אידיאלים אל מול מציאות. בעוד דורו של אש אופיין במאבק ובמחאה, הדור הצעיר, דור השפע, איבד קשר עם הטוב המוחלט, עם הצורך בתכלית. עבור הדור הנוכחי, הטוב המוחלט צומצם וסווג למונחים אינדיווידואליים. הפוטנציאל הגלום בספורט כדרך לזעוק נגד אי צדק, כזרז ברפורמות והבראות, אבד. "ימי שנה וציוני דרך מאפשרים לנו להסתכל לאחור ולבחון את הדרך בה אנחנו צועדים", אומרת מוטוסאמי-אש, "לא להביט לעבר ולהיתקע שם, אלא לבחון אותו ובאמצעותו להתבונן בעתיד".
בספטמבר 1968 עשה אש, בדרכו הצנועה והשקטה, היסטוריה בטניס. חודש אחר כך היו אלה שני אצנים אפרו-אמריקאים, טומי סמית' וחואן קרלוס, שהביעו את מחאתם באופן בוטה. הם עטו אגרוף שחור על כף ידם והניפו אותו אל על בעת נגינת ההמנון האמריקאי בטקס חלוקת המדליות בריצה ל-200 מטר באולימפיאדת מקסיקו סיטי.
בעוד אש היה טעון באצילות וכבוד, סמית', הזוכה בזהב, וקרלוס, מדליסט הארד, ננזפו והוקעו פומבית על המעשה. למרות שדרכו לא היתה דרכם, רחש אש כבוד והערכה כלפי השניים. עם כל האצילות ועדינות הנפש שהיתה בו, ידע אש כי גם מחאה ומאבק נדרשים כדי להביא לשינוי. לפני חודש, בעת טקס חלוקת פרסי האספי, אוחדו השלושה בצורה מסוימת, כשסמית' וקרלוס זכו בפרס המעשה האמיץ על שם ארתור אש.
אש היה השחור היחיד לנצח את וימבלדון, אליפות אוסטרליה, ואליפות ארה"ב. הוא היה מיליטנטי בנפשו אך רזה ועדין בממדי גופו, וזוג משקפיו העבות רק הוסיף למראהו היורמי. כל הווייתו שידרה מין פרופסור צעיר או מנהל ספרייה אינטיליגנטי ולא 'ג'וק' שמחייתו היא חבטה בכדור הלבן.
הוא האמין שהצלחתו כשחור בספורט הלבן נשאה עמה אחריות לשאת את דברו ולא לשתוק כשהוא בא במגע עם דיסקרימינציה, אפלייה, סטראוטייפינג, וגזענות.
ארתור היה השחור הראשון לייצג את ארה"ב בגביע דייויס. הוא הגיע לדרוג ה-1 בעולם פעמיים, ב-1969 וב-1975. ב-1977 הוא נישא לצלמת שחורה ג'יני מוטסמי, וכמה שנים אחרי נישואיהם הם אימצו ילדה שחורה וקראו לה "CAMERA", על שם מקצוע האם.
