היום עולם רכיבת האופניים מציין את יום הולדתו של אחד האגדות הגדולות של הענף. מיגל אינדוראין, הספרדי הגדול בעל הפיזיולוגיה ה-כמעט מוטנטית, שבסגנונו השקט הפך לשליט של הטור דה פראנס במהלך חצי עשור
בימי קיץ אלו, ימי טור דה פראנס-אין יותר ראוי מלציין את יום הולדתו של אחד האינדיבידואלים הגדולים ביותר שעלו על אופניים ומי שחזר לאחר תגלית הרמאות של לאנס ארמסטרונג-לכהן כבעל רצף הזכיות הארוך ביותר של המירוץ-מיגל אינדוראין. הספרדי התמיר והחסון- החוגג היום את יום הולדתו ה-53, זכה חמש פעמים ברציפות בטור במהלך שנות ה-90 והפך לאגדת כביש של ממש.
אך כמו אצל כל רוכב אופניים מקצועני, בטוח כשמדובר בגדולים ביותר בענף- נשאלת השאלה, האם הוא העביר קריירה נקייה מרמאות בטופ העולמי, או כמו רבים אחרים, גם האיש השקט ונעים ההליכות, שיפר את ביצועיו בעזרת חומרים אסורים ? אז תלוי את מי שואלים.
הדעה הרווחת אומרת שלא. מיגל אינדוראין מעולם לא נתפס שבגופו חומרים שאסורים לשימוש ובכל פעם שנשאל לגבי זאת הכחיש בתוקף. מאידך, הקבוצה בשבילה רכב לאורך כל הקריירה המקצוענית שלו, עבדה בצמוד לרופא בשם פרנצ'סקו קונקוני- רופא פורץ דרך בתחום הספורטיבי, אך בעל אות קין, לאחר שהואשם בסימום ספורטאים רבים.
דבר אחד כן בטוח, למיגל אינדוראין היה יתרון לא הוגן על יתר הרוכבים, אך ספק שאותו יתרון קשור למשפרי ביצועים. הסיבה לכך היא הפיזיולוגיה הלא שגרתית של הספרדי, שהתברך בגובה מרשים לרוכב (1.88) ובגוף חסון, לצד הזרמת חמצן גבוה במיוחד לשרירים וריאות מפותחות משמעותית, גם לעומת ממוצע הרוכבים מהסבב.
הישארו מעודכנים
עוד אלמנטים בולטים שאפיינו את אינדוראין כרוכב גדול, היו הסגנון הטקטי שאימץ ויכולתו המדהימה להרחיב את "ארגז הכלים" שלו כרוכב, תוך כדי תנועה. מיגל ספג ביקורות לאורך כל שנות שליטתו, בנוגע לכך ששם את יהבו ב-"טור דה פראנס" בלבד, שיתר התחרויות הן לא יותר מהכנה מבחינתו. גם בנוגע לסגנונו הזהיר שאף הוגדר על ידי שונאיו כמשעמם, מיגל ספג השמצות. אך עם עובדות אי אפשר להתווכח, מי שהיה לרוכב הרים מוצלח בצעירותו, הפך לרב אמן במירוץ נגד השעון, בעוד הוא זונח את סגנונו הישן, מה שהוביל לאותן חמש זכיות מופלאות.
הסיפור הזה מתחיל בעיירה וילאווה, שם נולד מיגל אינדוראין-לאריאה. כילד, מיגל התקשה בלימודים ולכן שם את יהבו בספורט. הוא ניסה את כוחו בסקי, הטלת כידון, הדיפת כדור ברזל ועוד, לפני שהתאהב באופניים. הוריו רכשו זוג שיעמדו לרשותו, אך לאחר שנגנבו כשהיה בן 11, החל לעבוד עם אביו בשדה, על מנת לרכוש חדשות.
כשהיה בן 14 הצטרף למועדון הרכיבה המקומי וניצח כבר בתחרות השנייה בה השתתף. בשנת 1983, הפך לרוכב הצעיר ביותר שזוכה באליפות החובבים של ספרד. לאחר שהמשיך את המומנטום, עם זכייה ב-14 תחרויות מקומיות, ראש קבוצת "ריינולדס"- אוזביו אנוסואה- הבין שהגיע הזמן להכניסו לסבב המקצועני. עוד לפני שנכנס לליגה של הגדולים, מיגל ייצג את מדינתו באולימפיאדת לוס אנג'לס וזכה ב-"טור-דה אבניר"- מירוץ הנחשב ל-"גראנד טור" של הרוכבים החובבנים והעצמאים.
מיגל החל ליצור לעצמו שם בסבב אך הפריצה הגיעה במגרשו הביתי, דווקא ב-"גראנד טור" בו מעולם לא זכה. מיגל סיפק תצוגת רכיבה מרשימה ב-"וואלטה אי ספנייה" של 1985, ואף לקח את ההובלה בשלב השני- כרוכב הצעיר ביותר שעושה זאת. באותה שנה גם השתתף לראשונה בטור דה פרנס, אך כשל לסיים את המירוץ האינטנסיבי, לאחר שנאלץ לפרוש בקטע הרביעי.
מיגל המשיך להשתפר ואף זכה בפרולוג של "הוואלטה מורסיה", אך באותן שנים תפקידו לא היה להיות "האיש", אלא זה שמוביל את הרוכב הראשי של הקבוצה, בן ארצו- פדרו דלגאדו, לעבר הניצחונות הגדולים. זה הוא עוד אלמנט בולט במורשת של מיגל אנדוראין: היותו חבר נהדר לקבוצה. אנדוראין-טיפוס מופנם וצנוע, תכונות שהמחישו את נרטיב "המשעמם", שדבק בו. בזכות תכונות אלו, מיגל המשיך לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר, גם אם הוא לא זכה בתהילה כתוצאה מכך.
כסייען של דלגאדו, מיגל יצר לעצמו שם כרוכב מצוין בהרים ואף ניצח בשני מקצים הררים בטור של 1989 וזה של 1990, אותו סיים במקום העשירי בעוד דלגאדו סיים שלישי. ב-1987 הוא הצליח לסיים לראשונה את הטור, במקום ה-97. אך אם כל הכבוד לעבודת צוות ויש, בשביל להפוך לאחד הרוכבים הגדולים בהיסטוריה; צריך רמה מסוימת של חוצפה. הכל השתנה במהלך הטור של 1991.
גם אליו מיגל הגיע כחלק מצוות הסיוע לדלגאדו, אך ככל שהמירוץ התקדם היה ברור לכל חובבי הענף, שיש חילופי דורות בקבוצת "בנסטו" (שם הקבוצה שונה לאחר החלפת הספונסר). פדרו דלגאדו Out מיגל אינדוראין In. בטור הזה, הוא הציג לראשונה את יכולתו המשופרת שרק צמחה עם השנים, במרוצים נגד השעון. הטקטיקה החדשה הייתה כזו: לתת הכל נגד השעון ולשמור על מרחק סביר מהמובילים בהרים. מיותר לציין את רמת ההצלחה של אותה שיטה. באותה שנה, הוא גם סיים במקום השלישי באליפות העולם.
גם בשנה שחלפה מיגל שמר על החולצה הצהובה של המירוץ הצרפתי והשלים "דאבל", עם זכייה בגראנד טור נוסף: "הג'ירו דה'איטליה". הישג ששחזר שנה לאחר מכן. בשנת 1994, הוא אומנם כשל לזכות במרוץ האיטלקי, מול הצעירים המוכשרים אבגני ברזין ו-מרקו פנטאני עליו השלום, אך עדיין העיקר מבחינתו היה להגיע לקו הסיום בפריז, כבעל החולצה הצהובה, הישג ששחזר בדומיננטיות מרשימה. באותה שנה הוא גם שבר את "שיא השעה" ל-53.004 קילומטרים, לאחר שעשה את המרחק ב-32.958 דקות.
בשנת 1995, מיגל בחר לוותר על השתתפותו בג'ירו דה'איטליה, שצעד שגרר ביקורות לגבי התחייבותו הטוטלית לטור דה-פראנס, על חשבון המרוצים הגדולים האחרים. אותו מרוץ נפתח בצורה שגרתית, שמיגל פותח בעצלתיים, במרחק סביר מהדבוקה המובילה, בעודו מחכה למקצים נגד השעון.
במהלך המקצה השביעי שנערך בבלגיה, מיגל בעל הדפוס הקבוע, הפתיע את כולם; לאחר שבחר לתקוף 30 ק"מ מקו הסיום, מי שהגיב בזמן היה יוהאן ברונייל שגם הצליח לעקוף את מיגל ולזכות במקצה, אך יתר המובילים נותרו הרחק מאחור. במקצה הבא-נגד השעון, מיגל שוב עשה תוצאה מצוינת ולקח את ההובלה, עליה שמר גם אחרי הקטעים הרריים של הפירינאים והאלפים, בשביל לנצח בקטע נוסף נגד השעון- שהבטיח לו זכייה חמישית רצופה בטור דה פרנס. הראשון שעשה זאת ברציפות והיחיד שיכול להמשיך לזקוף לעצמו קרדיט על כך.
לאחר הזכייה החמישית, מי שנודע בשם החיבה "ביג מיג", המשיך לספק הצהרות, אך ללא צורך בדיבורים. מיגל זכה באליפות העולם במרוץ נגד השעון של 95 וזכה לרוח גבית, לאחר שאגדת טור אחרת-אדי מרקס, הצהיר שלהערכתו; מיגל יסיים את הטור השישי ברציפות עם החולצה הצהובה על גופו. אך פתיחה צולעת בפרולוג, גם יחסית למה שהתרגלנו, לצד פציעות וברונכיטיס טורדני, הובילו לטור החלש ביותר של מיגל בשנות ה-90, אותו סיים במקום ה-11 בלבד.
מיגל אינדוראין הוא איש רציונלי וכבר במהלך התחרות הבין שמשהו לא כשורה בגופו. רגליו החלו לכאוב בצורה שלא הכיר והתובנה החלה לצמוח במוחו של הספרדי הגדול-הגיע הזמן להמשיך הלאה. מיגל הצליח לספק ניצוץ אחרון לקריירה המדהימה שלו. 12 שנים לאחר שנטל חלק באולימפיאדת לוס אנג'לס; מיגל חזר למשחקים האולימפיים, ששוב חזרו לארה"ב, הפעם ל-"דרום המלוכלך"- אטלנטה. הוועד האולימפי, הכניס לראשונה את המירוץ נגד השעון לתכנית ומיגל שהפך לרב אומן בתחום זה-הצליח להביא הביתה את הזהב.
זו הייתה שירת הברבור של מיגל, שכן רכב ב-"וולטה " של אותה עונה, בעיקר בגלל לחצים מצד אנשי הקבוצה, אך פרש במפתיע 30 קילומטר לקו הסיום. לאחר חודשיים של דממה תקשורתית מצידו, במהלכן שקל את המשך דרכו, מיגל הודיע על פרישה מהענף, בו שלט מאז החל אותו עשור. מול מאות העיתונאים שהגיעו לשמוע את "המשעמם", מיגל הודיע לעולם:
"זו החלטה שערערתי בה תקופה ארוכה, בעיקר מכיוון שמבחינה גופנית, אני בכושר המתאים לזכות בטור שישי. אחרי הזכייה באולימפיאדה כמעט שיניתי את דעתי, אך ב-"וולטה" הבנתי שזה הזמן לפנות את הבמה. המשפחה שלי מחכה לי".
באופן לא מפתיע במיוחד, מיגל החקלאי בנשמתו, עבר לצד אשתו וילדיו, לחיים של שקט ושלווה, באזור בו גדל, מחוץ לפמפלונה. בשנת 1998, הקים קרן שיועדה לפיתוח והסבת כלים לספורטאים צעירים מהמחוז. לקראת שנת 2004, הוא שימש כמקדם של מכרז המשחקים האולימפיים שהספרדים הגישו, לגבי אירוח המשחקים בעיר סביליה. הוא כמובן ממשיך לרכב על אופניים וגם בלי האלמנט התחרותי, מיגל הוא איש מאושר.
גם היום על 53 שנותיו, גופו של מיגל ממשיך להדהים את עולם המדע. לפני 7 שנים, מיגל עבר בדיקות פיזילוגיות נוספות, בהן גילה שגופו ממשיך לספק חמצן לשרירים בכמויות גבוהות מאוד לעומת הממוצע. המורשת של מיגל אינדוראין חולחלה היטב לדור העתיד של הרוכבים. אופיו, מוסר העבודה שלו והשכל החריף בו התברך, הפכו אותו לרוכב גדול ולאחד שרוצים לשאוף להיות כמותו. הוא אומנם לא היה מסקרן או פרוע כמו רוכבים אחרים, אך בזכות אותו שקט בו התאפיין, מיגל יצר לעצמו מורשת אמתית וייחודית, שהובילה אותו בדרך הסלולה, כשהוא מדווש בשיא המהירות-למעמדו כאייקון ספורטיבי.
