ציבור המכורים ל-NBA מתחלק לכמה סוגים בסוף חודש מאי: אלו שאוהבים את הלילה ונשארים ערים עד הבוקר, בתקווה שלא ירדמו לפני שהמשחק יוכרע; מולם עומדים מכורי NBA שאוהבים את הבוקר מאיזו סיבה הזויה, ומתעוררים להם מקסימום בחמש, כדי לראות את סיום המשחק; וישנם גם את אלו שאסור לדבר איתם כל היום, אלו שנמנעים מהאינטרנט ומתרכזים בעבודה, עד שמגיע סוף סוף זמנם לראות את השידור החוזר. הסוג האחרון מנסה לשכנע את עצמו, ללא הצלחה, שהוא רואה שידור ישיר, וככל ששלבי ההכרעה האחרונים מתקרבים סוג זה נבלע באחד משני הסוגים הראשונים. מה שבטוח, אם אתם לא משתייכים לאחד הסיווגים הללו ואתם עדיין קוראים את שורות אלו, כנראה שאתם בגדר חובבים, ולא יכולים לקרוא לעצמכם מכורים לליגת הכדורסל הטובה בעולם.
מאז 1998 אני מכור ל-NBA ותודה למייקל ג'ורדן. בשנים האחרונות אפילו העמקתי התמכרות זו והצטרפתי לליגות פנטזי כאלו ואחרות. אין על הליגה הזו. היכולות הפיזיות והמנטליות היוצאות מגדר הרגיל של השחקנים; הצילום הנהדר שרק הולך ומשתכלל; ניתוחי הפרשנים המבריקים (האמריקאים כמובן); וכמובן ההתרגשות והאדרנלין שרק עולה ועולה ככל שהמשחק יותר צמוד ויותר קריטי.
אני לא מתיימר להיות מומחה גדול ל-NBA, אבל אשתדל לתת את שני הסנט שלי על ארבעת הקבוצות שמתחרות כרגע על גביע "לארי אובריין" (שמו הרשמי של גביע האליפות). לפני שהתחיל הפלייאוף והייתי צריך לתת תחזית מלאה של תוצאות הסדרות (מה שנקרא הבראקט), חזיתי שבגמרים האזוריים קליבלנד תנצח 4:2 את טורונטו, וגולדן סטייט תנצח את אוקלהומה סיטי 4:3. העובדה ששתי תחזיות אלו נראות מאוד אפשריות, מראה כמה הפלייאוף הזה לא צפוי.
הישארו מעודכנים
נתחיל מההפתעה הכי גדולה: אוקלהומה סיטי ת'אנדר. אני מניח ש-90 אחוז מהקהל והפרשנים המתיימרים לא צפה שאוקלהומה תעבור את סאן אנטוניו, בטח שלא בכזו נחישות. נכון, ווסטברוק ודוראנט מרכיבים את הצמד הכי מוכשר ב-NBA, אבל איבקה שהיה אמור להיות הצלע השלישית נתן עונת נפל ביחס לציפיות ממנו, ולא היה נראה שיש עוד הרבה בקבוצה הזו. אף אחד לא צפה שסטיבן אדאמס הניו-זילנדי האפרורי בן ה-23 יתעורר בפלייאוף ויפגין יכולת מרשימה ומשדרגת שכר. אף אחד לא העריך נכון כמה צמד הכוכבים של הקבוצה רוצים את הטבעת הנחשקת. ווסטברוק ודוראנט קצת מזכירים לי את שאקיל וקובי במובן זה. לא נראה שישנה אהבה גדולה בין השניים, אבל ברור ששניהם מביטים לאותו כיוון ומוכנים לעשות הכל, כולל לשים את האגו בצד, כדי לשים טבעת אליפות על האצבע בסוף הפלייאוף. מה יהיה איתם אחרי שהכל ייגמר, אם יזכו ואם לא, אף אחד לא יודע. ישנם כל כך הרבה ידיעות שונות לגבי מעברים כאלו ואחרים, ששום דבר לא יפתיע. בכל מקרה, קשה לי להאמין שיהיה להם סיכוי יותר טוב לזכות באליפות מאשר עכשיו.
נמשיך בכיוון ההפתעות ונביט לרגע בטורונטו ראפטורס, הקבוצה שמסרבת לפספס משחק אפשרי (שיחקה שתי סדרות מלאות של שבעה משחקים בסיבובים הקודמים). עד לפני כמה ימים היכולת שלהם לא הייתה משכנעת, בלשון המעטה. דרוזן ולאורי, שני שחקני אולסטאר נהדרים, נראו תלויים יותר מדי במצב הרוח שלהם ביום נתון ולא הראו עקביות. בנוסף אליהם, החסרון של וולנצ'יונס הורגש, ולא נמצא שחקן שלישי שיוכל לשים נקודות משמעותיות על הלוח. אם אין לחם, תאכלו עוגות, אמר ביסמק ביומבו, ובמקום לקלוע התחיל לחסום ולקחת ריבאונד, לחסום שוב ולקחת שוב ריבאונד, וחוזר חלילה. במשחק הרביעי בסדרה מול קליבלנד קלעו דרוזן ולאורי ביחד 67 נקודות מה-105 של הקבוצה, כאשר השחקן הבא אחריהם הוא דמאר קרול עם 11 נקודות, אבל היה זה ביומבו שקיבל קריאות MVP מהקהל, ובצדק. הקונגולזי בן ה-24 מזכיר לכולנו את דיקמבה מוטומבו, ולא רק בגלל תנועת האצבע אחרי חסימה. הוא כל כך משמעותי בקבוצה, שלאף אחד לא באמת אכפת שוולנצ'יונס כבר בריא ולא מקבל דקות.
אם טורונטו תצליח לנצח את קליבלנד עוד שני משחקים מהשלושה שנותרו, זו תהיה הסנסציה הגדולה ביותר בפלייאוף וסיומת מדהימה לעונה הטובה ביותר בהיסטוריה (הקצרה יש לומר) של המועדון הקנדי. לא משנה שהם יקבלו בראש בגמר 4-0, לא משנה מול מי (או שמא?).
היריבה של טורונטו בגמר המזרח, הקליבלנד קאבלירס, בהחלט לא ציפתה לכזה מאבק עיקש בגמר המזרח. את שני הסיבובים הראשונים היא עברה בקלות, ואולי בקלות מדי, מה שגרם לרוב הישראלים לשנוא עוד יותר את טיירון לו (ע"ע המחליף של בלאט) ואת לברון ג'יימס (ע"ע המלך הבלתי מעורער של הקבוצה). עכשיו המאמן לו נעמד מול המשבר הראשון האמיתי שלו, ונוכל לראות באמת מה הוא שווה.
רבים היללו את ההתקפה היפה, סטייל סאן אנטוניו, שהציגו הפרשים מאוהיו, אבל בסופו של דבר, ברגעים המכריעים של המשחק, הטקטיקה היא למסור ללברון את הכדור, לרווח וליצור אופציות מסירה כשההגנה מתכווצת. האמת היא שזה הולך די טוב חלק גדול מהזמן, ואם קווין לאב פתאום יהפוך את עורו ולא ייראה כמו השחקן הרך ביותר בליגה, יש להם סיכוי ממשי לכתר.
מצד אחד טימופיי מוזגוב וטריסטן תומפסון שהיו נהדרים בפלייאוף של שנה שעברה, פשוט לא קיימים בפלייאוף הזה, בטח לא ברבע הרביעי, אבל מצד שני הגיעו להם ריצ'רד ג'פרסון וצ'נינג פריי הקשישים שמהווים אופציות נהדרות מהספסל ומוסיפים הרבה ניסיון.
הבעיה העיקרית של קליבלנד, כמו שקרה שנה שעברה, זה שלברון בקושי נח, כי בלעדיו הקבוצה פשוט לא מתפקדת. ככל שהסדרה מול טורונטו תהיה יותר קשה, כך הוא יגיע עייף יותר לגמר, ושם בטוח לא יהיה לו קל. להזכירכם, קינג ג'יימס כבר בן 31.
הקבוצה האחרונה שנשארה לנו היא האלופה המכהנת, הגולדן סטייט ווריורס. אחרי העונה הרגילה הטובה ביותר בהיסטוריה, הווריורס לא יכולים להרשות לעצמם לא לקחת אליפות. למה? כי הם יזכרו לעולם כפלופ הגדול ביותר שהיה בפלייאוף ה-NBA. ארבע הקבוצות שאחריהן ברשימת אחוזי הניצחון הטובים ביותר בעונה הסדירה לקחו אליפות. שום דבר חוץ מטבעת אליפות פשוט יהיה כישלון, והם יודעים את זה.
לווריורס ללא ספק יש את הסגל הכי עמוק ומאוזן מבין ארבעת הקבוצות הטוענות לכתר, וכמובן שיש להם את השחקן הטוב ביותר בליגה (לא אם תשאלו את המלך שהוזכר כמה שורות קודם), סטפן קרי. שנה שעברה סטף היה מדהים לאורך כל העונה, ודווקא היה זה איגואדלה, שהפך ממחליף לשחקן חמישייה, שלקח את ה- MVP של סדרת הגמר. קשה לי להאמין שהם יוכלו לקחת אליפות ככה העונה, כאשר אוקלהומה וקליבלנד כל כך חזקות.
אי אפשר להתווכח על היכולות של סטף 'שובר השיאים' קרי, אבל רבים מתווכחים על המשחק הקבוצתי שלו והתרומה שלו לקבוצה. מצד אחד הוא יכול לקלוע 15 נקודות בפחות משתי דקות (ע"ע משחק 2 בסדרה מול אוקלהומה) ולרסק את הקבוצה היריבה, אך מצד שני הוא יוותר על אסיסט לליי אפ קל בשביל לתפור עוד שלשה (בדיוק באותו רצף נקודות מדובר). ישנם אלו שישימו אותו באותה משוואה עם הגדולים ביותר, וישנם אלו שיתעצבנו מעצם המחשבה. נראה שממש כמו עם לברון, או שאתה מאוהב בו, או שהוא מעורר בך אנטגוניזם. בדיוק כמו עם לברון, היהירות, הכישרון, הווינריות בעונה הסדירה והלוזריות בפלייאוף, כל אלו טיעונים מנוגדים בוויכוח בלתי נגמר על מהותו של קרי כשחקן כדורסל.
מה שג'ורדן עשה בשנות התשעים היה בלתי יאומן. כל כך מדהים שהוא כמעט והשכיח את מי שבאמת הרימו את ה-NBA – מג'יק ובירד. אבל עם כל הטוב שג'ורדן יצר, הוא גרם לכך שכל שחקן צעיר שמראה יכולות על יוצר אצלנו בראש מחשבות שווא של אלילות, וכנראה לחץ גדול מדי על האליל החדש, שלעולם לא יעמוד בציפיות.
עבורי זה יהיה נהדר אם קליבלנד תתעשת ותנצח את שני המשחקים הבאים, ואם הווריורס ינצחו בשבעה משחקים את אוקלהומה, ואז שוב בשבעה משחקים את לברון וחבריו. יש סיכוי שאפילו אזכה בתחרות הימורי הפלייאוף שאני משתתף בה. ואם סטף, שאני אישית כן אוהב, יתגלה כווינר משמעותי גם בפלייאוף, אדרבא. אבל אולי זה יותר מתבקש, שכמו באר שבע ששברה בצורת קשה העונה, קליבלנד תזכה סוף סוף באליפות אחרי 52 שנה (בכל ספורט אפשרי, מאז זכייה בליגת הפוטבול ב-64). או שאולי זה יהיה יותר הגיוני, שצמד כל כך כשרוני מאוקלהומה יזכה באליפות ראשונה לפני שהוא מפרק את החבילה. מי יודע? אולי בכלל טורונטו תפתיע את כל העולם ותזכה בטבעת. אם לסטר עשתה את זה בפרמייר ליג, הכל אפשרי.
